לב אמריקאי

ברוכים הבאים לשקית ההקאה האמריקאית התלת-שבועית. שתי התוכניות הראשונות השאירו את השקית מוכנה לידי, אבל בתוכנית ההדחות השתמשתי בה.

אין כזה דבר. הכל היה מזעזע. הטוב היחיד כרגיל היה סיימון, שאמר לטים אורבן שהביצוע שלו מצדיק את העובדה שלא קיבלו אותו ל- "טופ 24".

אשלי רודריגז ציווחה נוראות, וההשליכוה אל הפח שעשו לה הגיע לה. ובכלל, ביצוע הפרידה שלה היה עינוי לאוזניים - אז היא התרגשה, למי אכפת. העיקר שהיא כבר לא עימנו עוד.

לגבי ג'אנל ווילר אין טענות: היא לא היתה מספיק טובה ולא היתה מספיק מיוחדת כדי לתפוס את הצופים.

לילי סקוט שרה את "I'm Fixing a Hole" של הביטלס. למרות הביצוע חסר התעוזה, הבחירה היתה מפתיעה וחמודה. היא כאן כדי להישאר.

אה, וגם יש מנצח. וזה טוב. קייסי ג'יימס, התואם קורט קוביין. רק שימחק את החיוך והכל יהיה בסדר. השאלה היחידה היא למה חייבים להמשיך להקשיב לכל הזיופים כשכבר יש זוכה?

הכל. נתחיל עם אלן דג'נרס שלא ממש מבינה במוזיקה והביקורות הסתמיות שלה הן משהו שגם אמא שלי היתה יכולה לתת. שעמום.

המוזיקה הפופולרית-עכשווית האמריקאית, כך מתחוור, משעממת אפילו יותר מהישראלית. אלוהים, לולא הייתי חייבת לכתוב את הטור הזה, הייתי מצטנפת לי ונרדמת עד הבוקר מול השירים המאובקים שנרצחו זה אחר זה.

טים אורבן. למה בחרו בו לחזור להוליווד ולא בת'דיוס המדהים? אז מה אם יש כבר שחור שמן? הלוא מייקל לינץ', האב הטרי וטוב הלב לא באמת יישאר עד הסוף. אז עזבו את טים חסר היכולת הווקלית ובעל החיוך הדורש כאפה שהוא תוקע בכל הזדמנות בתקווה שישכיח מהשופטים את הזוועה שנשמעה שניה קודם לכן. אל תיקשרו אליו יותר מדי. הוא שק החבטות של סיימון והוא לא יתרוצץ פה עוד הרבה זמן. דה סונר דה בטר.

ראשית, שמישהו יסביר למתמודדים הפעורים שאם הם הראשונים-שניים-שלישיים ורביעיים שריאן מקריא את שמותיהם, ברור שהם עוברים לשלב הבא. רק שני האחרונים בכל שורה הם אלה שעוברים את מסע העינויים של "הווו, מי זה יהיה, הוא או אני?". אז סגרנו? תפסיקו להעמיד פנים שאתם במתח.

ההופעה של אליסון אירהטה היתה שעמום המחץ ומראה מיי פיינגולד לפני ההשחרה לא עזר. למה זה היה טוב? לא ברור. אבל מי שבאמת גרם לי לפתוח לרווחה את שקית ההקאה ולתת בה מנה יפה היה הנודניק קריס אלן, שבא לגייס כסף להאיטי. בההה. על מי אתה עובד? "יש שם גם הרבה תקווה". רוצה לומר: "כולם שם על הפנים, אבל איך שבאתי, עם הפוני אלף שלי, ושיחקתי איתם כדורגל כמו בקלישאה של סרט מלחמה אמריקאי בשתי הדקות שהצלם היה שם, חיוך נמרח על פניהם והם נורא קיוו שאשאיר להם שק אורז". לצביעות האמריקאית אין גבולות. אבל עונש עקירת הציפורניים ללא הרדמה מגיע לאלן בעיקר על השחיטה שעשה ל"Let It Be" של הביטלס.

להעיף את ג'ו מוניוז וטיילר גריידי? מוניוז עם גבות האימים לא קיבל צ'אנס הולם. הביצוע שלו היה חרא למחצה והוא לא היה סוחב עד הסוף, אבל הוא בחוץ ואורבן בפנים?! כאילו, אם כבר לקחתם למקסיקנים את טקסס וכל מה שהם קיבלו זה כמה שמיכות צמר וחרוזים, תנו למהגר עם האבא במראה שרת בית הספר בהלם להישאר עוד כמה תוכניות. ולו בשביל תיקון העוול ההיסטורי.

וטיילר גריידי. הביצוע שלו ל"אמריקן וומן" לא היה עד כדי כך גרוע. ג'רמיין סלרס היה צריך לעוף בטיסה על טיל טומאהוק הרבה לפניו. אולי הוא הפריז עם הביטחון העצמי. אמריקה אוהבת את הכרת התודה והחיוך הביישני של המתמודדים. והנה בא אחד שלא מצייץ "הו, זה חלום שהתגשם, אני לא מאמין", אלא דופק הופעה, אז מתנקמים בו. עכשיו נתקענו עם תשעה משעממים. ואל תגידו את שתי המילים "אנדרו גרסייה". גם הוא אכזבה.