פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אין אקזיט

      האם הקולנוע הישראלי מסוגל להפסיק לטרחן את האתוס הלאומי? האם עפר שכטר כבר הבשיל להיות שחקן רציני? לא לפי "פובידיליה"

      מורים לתסריטאות ולכתיבה יוצרת אוהבים לומר לתלמידיהם "כתבו על מה שאתם יודעים" בלי לקחת בחשבון עד כמה מסרס ובעייתי זה להגביל את האדם לעולמו הצר. הם אולי שכחו שמאז ומעולם מדענים, פילוסופים ואנשי רוח יצרו יש מאין רק מתוך חקירה מתמדת ועיקשת מעבר לגבולות של מה שכבר היה ידוע להם.

      כאן,לעומת זאת, בארץ חמדת אבות, אנחנו מוצפים עד אין קץ ביוצרים העוסקים במה שהם רואים ומכירים מהבית - אם זה בגלל הנטייה של קרנות הקולנוע לתמוך כמעט אך ורק במה שיש עליו חותמת "Made In Israel" אפריורית או בגלל החיבה המקומית לשיקוף הזהות העצמית. כך או כך, הקולנוע הישראלי מתבוסס תמידית במלחמות, מצוקות סוציו אקונומיות, קיפוח עדתי וחרדות יהודו-שואתיות.

      לאור כל זה, סומן הסרט הישראלי הטרי "פובידיליה" כמשב רוח מרענן בתעשייה הלאומית. משב הרוח הפוטנציאלי הזה עוקב אחר רגב (עפר שכטר), איש מחשבים צעיר הסובל מאגרופוביה חמורה. בשל כך הוא מייצר לעצמו בסיס אם מצויד המאפשר לו לקיים את חייו מתוך נוחיות ביתו, ומערכת היחסים היחידה שהוא מנהל היא עם ג'סיקה (אפרת דור, הטובה בתפקידה), שעובדת באתר סקס כמושא אוננות לגולשים.

      האידיליה האגורפובית נסדקת משני כיוונים כאשר רגב מתבקש לעזוב את מבצרו על ידי מתווך דירות קשיש (שלמה בר שביט) שמטפל במכירת הדירה עבור בעל הבית המתגורר בחו"ל, ובמקביל - צעירה כמהה לאהבה (אפרת בוימולד), העובדת עבור 'פיפל מיטר', חודרת לחייו כמעט בכוח ודורשת ממנו להשתתף במדגם צופי הטלויזיה.

      עפר שכטר ואפרת בוימולד בסרט פובידיליה (יח"צ)
      תל אביב, מנהטן, מה זה כבר משנה במאה ה-21. מתוך "פובידיליה"

      הסיפור הזה, שהבמאים יואב ודורון פז ביססו על רומן בעל אותו שם מאת יזהר הר לב (שהשתתף בכתיבת התסריט), הוא מעין גרסה ישראלית של "תומא מאוהב" הבלגי, מה שמעיד על האוניברסליות שלו. זהו סרט שיכול באופן עקרוני להתקיים בתל אביב בה במידה שהוא יכול להתרחש במנהטן. אין בו היצמדות להוויה המקומית המוכרת, והמושגים והדימויים שלו שאובים מהקיום הגלובלי של המאה ה-21: ניכור, חרדות, סייבר ספייס, טלוויזיה רב ערוצית, מין וירטואלי וכיוצא בזה. "פובידיליה" עוסק בכל אלה ביומרה ליצור קינה או תהייה על הקלות הבלתי נסבלת של הקיום, אבל החורים בטקסט הקולנועי אינם מאפשרים לו לממש את השאיפה הזו.

      האחים פז ניסו לדחוס בפחות משעה וחצי חומרים רבים מדי, שלא נדבקים זה לזה. הבעיה היא שבמקום לייצר סופר-גלו קולנועי, שבאלכימיה מסוימת יכול לברוא נסים עלילתיים, נמלטו האחים פז למחוזות האסתטיקה הטהורה. אמנם הסרט מרשים ברמת הארט, והעיצוב שלו מזכיר סרטי אימה ומותחנים פסיכולוגים תוצרת הוליווד, אבל התוכן ועיצוב הדמויות משתרכים מאחור בכמה וכמה דרגות פיגור.

      שכטר ובוימולד, שמנסים לגייס עצמם כמיטב יכולותיהם, נראים כשני זבובים אומללים המתאמצים לשחות בתוך ריבה. שכטר מנסה להפוך את דמותו המיוסרת לקוהרנטית, אבל הסצינות המביכות שנכתבו לו שומטות את הקרקע תחת ניסיונו ההרואי לפרוץ ממשבצת ה"עפר שכטר מראה ת'תחת". השחקן הצעיר הגיע כבר לבשלות שמאפשרת לו למצות את יכולותיו, אבל יוצרי "פובידיליה" לא טרחו לברור את המוץ מהתבן בכל הקשור לאחידות דמותו המזגזגת.

      המקרה של בוימולד עגום עוד יותר: דמותה ילדותית על גבול האידיוטית, ומערכת השיקולים הכמעט לא קיימת שלה מעצבת אותה כאשה נואשת עד פתטית. בעולם של "פובידיליה", דמות נשית אינה יכולה להיות יותר מקריקטורה קפריזית.

      מתוך הסרט פובידיליה (יח"צ)
      שכטר ובוימולד נראים כזבובים השוחים בריבה. מתוך "פובידיליה"

      בסיכומו של דבר, הבעיה העיקרית היא שהאחים פז לא החליטו איזה סרט הם רוצים לעשות - אלגוריה על מצב האדם? דרמה פסיכולוגית? תעלומה מותחת? סיפור על אהבה בלתי אפשרית? הקלחת הפובידילית מערבבת בלי הכרה חומרים מעניינים, והם לא מצליחים להתגבש לכדי סיפור מגובש שמצדיק את עצמו ואת הצפייה בו.

      נקודות הפתיחה המבטיחות איפשרו לצמד היוצרים לממש את הכמיהה לסרט ישראלי שלא מטרחן בלי הכרה את האתוס הלאומי, אבל התוצאה היא אכזבה צורבת. האם משתמע מכך שאין לנו יכולת לבטא את עצמנו בלי העצמיות ההיפר ישראלית-יהודית שלנו? אפשר לקוות שלא כך הדבר, אבל בינתיים עוד לא הוכח אחרת.