פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      תשמחו עלינו

      מבר רפאלי ועד בלקן ביט בוקס, משלומי סרנגה ועד מאיר דגן – קבלו את מצעד האנשים הכי משמחים בתרבות הישראלית כרגע. פרויקט מיוחד לפורים

      יעל פוליאקוב

      פפראצי יעל פוליאקוב וציון ברוך (שוקה כהן)
      יאללה, עופו עופו. פוליאקוב (צילום: שוקה כהן)

      קבלו את האישה שמחצינה את הדימוי שעד עכשיו היה שמור רק לרווקים תל אביבים נחשקים – אני עושה מה שאני רוצה, את מי שאני רוצה ומתי שאני רוצה. פוליאקוב לא מחזיקה בשיא היופי או הנחשקות בסולם החברתי, וגם לא באיזה כישרון בימתי יוצא דופן, אבל יש לה ווחאד X פקטור. פוליאקוב מביאה איתה מצרך נדיר באגף הנשי בקרב הסלביות – היא יודעת לצחוק על עצמה, והיא עושה את זה הרבה וטוב, דבר שמרבית הנשים לא מעזות לעשות בקול רם. לפוליאקוב פשוט לא אכפת מה תגידו. בשעה שהיא נהנית ומתפרנסת יפה מלכבס את הלבנים המלוכלכים שלה מול כול העולם, נותרו כמה המצקצקים בלשונם, שלא מבינים איך היא אמא לילד ומי נתן לה רישיון לכאלה מינוני גסויות בערוץ 2. איך היא היתה אומרת? "יאללה, עופו עופו".

      שלומי סרנגה

      שלומי סרנגה (אביב חופי)
      מטרו-אינדי. סרנגה (צילום: אביב חופי)

      לשלומי סרנגה יש חיוך דק ולא רחב במיוחד, מהסוג שאולי מצביע על ביישנות נאיבית, כזו שמנסה להגיד "אבל מה בעצם עשיתי?". אז מה בעצם סרנגה עושה שהוא כל כך משמח? מודעות עצמית גבוהה וטעם טוב במיוחד שמאפשרים לו להפוך את "מונו" לתיאור המדויק ביותר של רווקות בעיר הגדולה, פתיחות תרבותית שמצביעה על יוצר אינדי בגוף של מטרוסקסואל מיינסטרים, ובעיקר החיוך הדק הזה, שבתוך חמש דקות מביא אנשים לרקוד על שולחנות ולצעוק "יאסו" בלי להרגיש שמישהו מעליב את האינטליגנציה שלהם.

      טייכר וזרחוביץ'

      ערן זרחוביץ' שרון טייכר (בוצ'צ'ו)
      לא ארץ לצחוק אינטליגנטי. טייכר וזרחוביץ' (צילום: אביב חופי)

      אחד הדברים הכי משביתי שמחה בהומור הישראלי היא הדרישה הבלתי פוסקת לסאטירה. אתם בוודאי מכירים את המשפטים הבאים: כן, זה היה מצחיק, אבל איפה הפוליטיקה? למה הם יורדים על דמויות מתוכניות טלוויזיה ולא על נתניהו וברק? למה אף אחד לא משחזר את ניקוי ראש? התשובה הטובה ביותר לאמירות המנג'סות האלה, שיוצאות מנקודת הנחה שלסאטירה פוליטית יש השפעה כלשהי על המציאות, היא תוכנית הרדיו המנוחה של שרון טייכר וערן זרחוביץ' (ובמידה פחותה תוכנית הטלוויזיה שלהם): היא היתה פשוט קורעת מצחוק, בלי שמץ של חיבור לאקטואליה (אלא אם כן אתם מחשיבים דאחקות על ברנו טגאניה כאקואליה), בלי יומרה לייצר אמירה פוליטית בשקל, אלא סתם התפרעות אנרכיסטית שגורמת לך לפרוץ בצחוק מטורף בדרך מהמשרד הביתה. עד שהתוכנית ירדה, כמובן: לצחוק אינטליגנטי אין רייטינג במדינה העצובה הזאת.

      בלקן ביט בוקס

      בלקן ביט בוקס (יח"צ)
      האיום האירני? הצחקתם אותם. בלקן ביט בוקס (צילום: יח"צ)

      כשאין כבר כוח להסביר מדוע הדבר שהכי חסר לרוק הישראלי הוא אנרגיה, פשוט צריך ללכת לראות את הבלקן ביט בוקס, לחזור לכל הופעה אחרת בישראל בערב נתון ולהבין מה ההבדל. השמחה של הבלקן ביט בוקס ניצחה את הסטטיות של הרוק הישראלי כי היא היתה פוליטית מבלי להפסיק לקפוץ. היא ניצחה גם את מותו של הטרנד הצועני כי היא עושה מוזיקה מגוונת וחשובה יותר מכדי לכלול אותה בז'אנר מסוים. היא גם תמשיך לנצח בעתיד, בגלל שאפילו האיום האירני לא יוכל למחוק לתומר יוסף את החיוך.

      הקליפים של ליאור נרקיס

      ליאור נרקיס (יח"צ)
      מה קורה שם עם יפיפיה ב'? נרקיס (צילום: יח"צ)

      ליאור נרקיס על שפת הבריכה, יפיפיות רוקדות סביבו, כמה נמוך כבר אפשר לרדת? מישהי מתענגת תחת זרם מים, מישהי אחרת שולפת בקבוק שמפניה. אלוהי הקלישאות – אנא, גאל אותי מייסורי. יפיפייה א' פותחת את השמפניה – רגע משהו קורה. תפנית מפתיעה –יפיפייה ב' מדממת, חרחורי גסיסה. פרודיה מתוחכמת? חוסר מודעות קיצוני? מה זה משנה. הקליפים של ליאור נרקיס הם הדבר הכי משמח שקרה על מסכי ערוץ 24, שהוא מצדו אחת הבדיחות היותר עצובות של השנה.

      דנה אינטרנשיונל

      דנה אינטרנשיונל (אביב חופי)
      הקשר היחידי שלנו אל שאר כדור הארץ. דנה אינטרנשיונל (צילום: אביב חופי)

      בנסיעה לילית לפני כמה ימים בקע מתוך הרדיו במונית "Love Boy", אותו להיט עצום שפירק את הרדיו לפני שלוש שנים שהזכיר עד כמה אינטרנשיונל היא כמעט הקשר היחידי בין הפופ הקופצני של כדור הארץ למזרח התיכון המיוזע. גם אווירת השמח שהכניסה אינטרנשיונל ל"כוכב נולד" מצילה את התוכנית משחיקה ובכלל – היש תואר פורימי יותר מ"דיווה"?

      עידו רוזנבלום

      עידו רוזנבלום (אביב חופי)
      לא משנה אם הוא באמת גם איש שמח. רוזנבלום (צילום: אביב חופי)

      מונית הקצב בערוץ 24 היתה אמורה לחזק את המותג המקורי (כלומר הקנוי) של קשת, מונית הכסף. באופן מוזר, למרות שאילנה ברקוביץ' עושה עבודה הרבה פחות טובה מעידו רוזנבלום, היא השיגה בדיוק את המטרה: מוכיחה עד כמה המגיש של התוכנית המקורית מוצלח. הבן אדם מצליח להפוך תוכנית דבילית שבה נהג אוסף נוסעים ושואל אותם כמה שאלות לא מסובכות לכיף טהור, בכוח הכריזמה, האישיות והיכולת להתחבר לכל משתתף, בלי הבדל של דת, גזע, מין ואיי קיו. אין לנו מושג אם רוזנבלום הוא איש שמח, אבל קשה למצוא מישהו שמח יותר מהפרסונה הטלוויזיונית שלו.

      נערות ריינס

      נערות ריינס (יח"צ , לבונטין 7)
      לא ביקשנו הרבה. נערות ריינס (תילום: יח"צ)

      לא ביקשנו הרבה – גיטרות עדכניות, טקסטים שלא נכתבו על ידי אלתרמן ובעיקר קצת תשומת לב לאנשים לא יפים במיוחד שנשארו בפינה המבוישת של המציאות האורבנית. כרגע, רק להקה אחת עדיין עושה את זה בלי להתנצל, בלי לבהות בנעליים ובלי להפסיק להרים את הגג בדיסטורשנים. זה אולי לא התפוח הגדול, אבל לפחות עם נערות ריינס יש מה לאכול במדבר הזה.

      בר רפאלי

      בר רפאלי (אביב חופי)
      היחידה שיודעת לנהל אורח חיים משמח. רפאלי (צילום: אביב חופי)

      אתם יכולים להירגע: לא, אנחנו לא מדברים על הפיגורה המשמחת של בר רפאלי. ממש לא. זו האישיות שלה. ברצינות, אנחנו נשבעים. כי בהתנהלות של בר רפאלי, אם מסירים לרגע את המבט מהטוקבקים המטונפים שהיא סופגת, אין שמץ מרגשות האשמה והממלכתיות שמאפיינות את התנהלותו של כל סלב ישראלי מצוי. היא ויתרה על השירות הצבאי בלי להתבייש ובלי להתיפייף, מצטלמת בעירום בלי לחשוב מה החבר'ה בשכונה יגידו, יוצאת עם ליאו דיקפריו ובין לבין מוצאת זמן לאכול פיצה ב"סובל". זה נשמע טריוויאלי שאישה צעירה ועשירה תעשה מה שבא לה, אז למה כל כך מעט שחקניות ודוגמניות ישראליות במעמדה מנהלות אורח חיים כל כך משמח?

      בלייזר

      שער בלייזר (יח"צ)
      אם יש לך קטן - נדפקת. בלייזר (צילום: יח"צ)

      ארבעה דברים שצריך לדעת על המגזין בלייזר: 1. זה הפורמט היחידי שבו אתה יכול אשכרה ליהנות מיאיר לפיד מבלי להתעצבן. 2. זה המקום היחידי שבו לא ימרחו אותך אלא יגידו לך את האמת בפנים. במילים אחרות, אם יש לך קטן – נדפקת. 3. מדובר בידידו הטוב ביותר של החייל החרמן במגדל השמירה המבודד. 4. מאז היווסדו בשנת 2001, מצליח המגזין להיות הדבר הכי משמח ומצחיק בשוק התקשורת המקומי – אלא אם כן אתם נשים, הומואים, נכים, עולים חדשים או בני מיעוטים.

      עונת החתונות

      דנה מודן ורועי לוי ב"עונת החתונות" (יח"צ , ינאי יחיאל)
      שוחטים את הטקס הכי מוגזם שהישראליות פיתחה. מודן ולוי (צילום: יח"צ)

      כשדנה מודן ורועי לוי מרסקים ללא רחם את הזוגות שהחליטו להשתתף בניסוי שלהם, לא ברור איך לא עשו את זה קודם. הרי ידוע שהאירוע הכי מוגזם ומופרך שהישראליות פיתחה הוא החתונה. בהכנות לטקס המשמים הזה מתכנסות כל הרעות החולות של החברה – פערים חברתיים, עדתיות, בזבזנות ואבני סברובסקי. "עונת החתונות" מביאה את הצופה לשיאים חדשים של מבוכה ותחושת עליונות על כל שאר בני האדם, שהופכים במחי טבעת לכלות מהגיהינום וחתנים פודליים. עם האנימציות הזכורות לטוב מ"דאבל דייט" ועם קטעי האולפן (ההולכים ומשתפרים) של זוג המנחים – מדובר בדרך הכי משמחת להעביר את הזמן ולהרגיש טוב עם עצמכם.

      מארינה מקסימיליאן בלומין

      מארינה מקסימיליאן בלומין (אביב חופי)
      משרד ההסברה צריך לחפש במקום אחר. מקסימיליאן בלומין (צילום: אביב חופי)

      הכישרון הגדול של מארינה מקסימיליאן בלומין הוא שהיא יכולה לגרום לכל טקסט להישמע מפתה וסקסי בהרבה ממה שהיה נשמע אילו אמן אחר היה מבצע אותו. למרות שלא מעט טרוניות נשמעות סביב תפקיד השוליה המוזיקלית שלה ב"מועדון ארוחת הערב", הנוכחות של מארינה על תספורותיה, המראה הייחודי וכמובן הכישרון המוזיקלי האינסופי, היא עדיין תשדיר השירות השמח וטוב לב ביותר שיש למדינת ישראל להציע. למזלה, היא לא שירתה בצבא, כך שמשרד ההסברה לא יעשה במידע הזה כל שימוש.

      פייק טוויטר

      אילוסטרציה (ניר לנדאו, מערכת וואלה! , שוקה כהן, יח"צ)
      לפחות שיבוא מהלב. פייק טוויטר (אילוסטרציה: ניר לנדאו, שוקה כהן, יח"צ)

      "אני יושב בפאב והאקסית שלי נכנסה". בגלל טוויטים כאלה הפסקנו לעקוב אחרי החברים שלנו – להשתעמם מהם אפשר גם בסמסים. לעומת זאת, אין שום תחליף בחיים האמיתיים לחשבונות הטוויטר המזויפים של יאיר לפיד, אלון גל, דני אילון ואחרים, ואמירותיהם המפוברקות גורמות לנו לשמוח עוד יותר מכך שאיננו חברים במציאות שלהם או של החברים שלהם. ובמילותיו של פייק איל ברקוביץ' – "אוחנה תשבור רגל נגד רומניה וגם התקף לב לא יזיק. לפחות זה יבוא לך מהלב".

      הפועל תל אביב

      שחקני הפועל תל אביב איתי שכטר עם וואליד באדיר (ברני ארדוב)
      הרסה אידיאולוגיה של שנים. הפועל תל אביב (צילום: ברני ארדוב)

      כמו החברה הישראלית כולה, גם הכדורגל הישראלי הוא עסק שלוקח את עצמו ברצינות רבה מדי. המאמנים חוששים לטעות, השחקנים לא אומרים לעולם דברים בעלי משמעות, ההנהלות קונסות כל מי שנצפה מחייך אחרי הפסד, התקשורת חמורת סבר ועגמומית. לאורך השנים, הקבוצה שסימלה יותר מכל את אופיו הבונקריסטי של הענף היתה הפועל תל אביב, שהתגאתה בסגנונה המשמים והפכה אותו לסוג של אידיאולוגיה. עד שהגיעה הקבוצה של המועדון השנה, ופשוט התחילה לדפוק גולים בלי הפסקה. חבורה של שחקנים יצירתיים ומשוחררים אילצה את אלי גוטמן, המאמן שמתייחס לחיוכים כמו למגפה השחורה, לפתוח כפתור בחולצה ולאפשר להם לרקוד על המגרש. הפועל אולי לא תיקח אליפות, אבל הכדורגל השמח שלה מוכיח שלספורט יש עוד כמה מטרות פרט לגביעי מתכת.

      המוסד

      ראש המוסד מאיר דגן (רויטרס)
      ראש הארגון הביטחוני המשמח במדינה . מאיר דגן (צילום: רויטרס)

      המלחמה הבאה תפרוץ עוד מעט. פיגוע הוא רק עניין של זמן. הנקמה על הנקמה על הנקמה עוד תגיע. כשזו המציאות, פלא שהתרבות הישראלית מסתובבת כל העת עם האף באדמה? אלא שמפעם לפעם יש גם רגעי חסד. מוסד בטחוני מפואר שנתפס בקלקלתו; רוצחים שכירים בתחפושות מגוחכות נצפים במצלמות האבטחה; מפקד משטרה משעשע מדובאי שעושה צחוק ממאיר דגן המהולל; ישראלים מסכנים שמגלים שזהותם נגנבה על ידי מדינתם וכך נדפקה להם החופשה הבאה בחו"ל. פרשת רצח אל-מבחוח היא אחת הסאטירות החדות והקולעות ביותר שנעשו כאן. רק חבל שזה לא פרודיה, אלא המציאות, ותכף מישהו ידאג למחוק לנו את החיוך.