קפיצה משולשת

"לאוזני הבלתי מזוינת, השיר החולמני הזה נשמע כמו משהו שילווה בקרוב איזו פרסומת", כתב אחי רז בבלוג הפופולרי שלו על "81", הסינגל הראשון שיצא מהאלבום החדש של ג'ואנה ניוסום, "Have One On Me". המטרה של רז היתה ברורה. בדומה לרבים אחרים שמחזיקים בטן מלאה על כת המאמינים של המוזיקאית, הוא רצה לעקוץ בזלזול את התופעה שפרצה לאוויר העולם ב-2004 וגם בלי יותר מדי ריליסים מסרבת להיעלם מהמרחב הציבורי של כל חובב מוזיקה שלא מצליח להבין אותה.

אי אפשר להאשים את רז בסלידה ממוזיקה נגישה המתאימה לפרסומות, וגם לא בה הוא ניסה למרוד. החיצים שלו נורו לעבר הטענה הנצחית של מעריצי ניוסום, המשוכנעים - בצדק, אם יורשה לי – שהיא המוזיקאית הכי מורכבת של שנות ה-2000; שאין אף אמן שמתקרב לעשות את מה שהיא עושה; שהיא יוצרת אוונגארד ייחודית למדי; שהיא לא רק פנים יפות וגוף רוצח אלא גם עמוסת רבדים ושכבות. בדרך כלל, כשחושבים על מוזיקאי את כל הדברים הללו, קשה לדמיין אותו מפרסם, כדברי רז, "חברה סלולרית, רכב או חברת ביטוח גדולה" - זה הרי מתנגש עם הערכים של מי שרואים בטעם התרבותי שלהם משהו נעלה, איכותי ומתוחכם.

אך בדיוק כשם שניוסום היא המוזיקאית המתקדמת של התקופה, כך הם גם רבים ממעריציה. הם פשוט ציניים מכדי להתבכיין על התמסחרות, ואפילו שמחים שהשירים הקלילים יותר של ניוסום מגיעים להמון. יותר מכך, הם מגלים נחמה בעובדה שדווקא היא, ולא יצור מעצבן כמו ליידי גאגא, תקבל כסף מתאגידי ענק. לראיה, כששיר מהאלבום הראשון והמופתי של ניוסום, "The Milk Eyed Mender" (להזכירכם, אלבום העשור של מדור זה), מצא עצמו בפרסומת לחזיית פוש-אפ של ויקטוריה סיקרטס, הבלוגים לא התרעמו יותר מדי, שכן מי שחווה את המוזיקה של ניוסום באופן ראוי יודע שאין דבר מושלם מזה לליווי כל פעילות קיימת למעט ריקוד - מפסקולים של פרסומות, סדרות וסרטים, דרך נסיעות רכב והליכות רחוב ועד חתונות ולוויות.

נעשה סיכום קצר לטובת מי שאינו בקיא במסלולה המקצועי של הבחורה הכי לא בימבו בקליפורניה: ב-2004 היו שני אנשים שהרימו על גביהם את ההייפ העצום של אז, שנקרא "פריק-פולק". בחזית היה זה דבנדרה בנהארט, ילד הפוסטר של התקופה ומוזיקאי מקסים בלי קשר, ומאחורי הקלעים עבד לו נוח גאורגסון, שהפיק, בין היתר, את הבכורה של ניוסום, הקאמבק של ברט יאנש ולא מעט רגעים של בנהארט. יחד הם עיצבו את הסאונד של הפולק הביזארי הזה, ומפני שידעו ככל הנראה שניוסום היא הכישרון הכי גדול בסצנה, הם דחפו בלי הרף אותה ואת "The Milk Eyed Mender", אלבום הפופ הראשון אי פעם שהנבל היה בו כלי מרכזי, שהציג את החוצפה הווקאלית, המוזיקלית וחסרת הפשרות של המוזיקאית.

שנתיים לאחר מכן הגיעה ניוסום בפורמט שונה לגמרי. היא התרחקה מהחברים הישנים, לקחה את ואן דייק פארקס להפקה, סטיב אלביני לטכנאות, ג'ים אורורק למיקסינג ושמות גדולים אחרים, והביאה לנו את "Ys", אלבום יומרני אך מצוין עם חמישה קטעים שכל אחד מהם מתמשך בממוצע עשר דקות. "Ys" היה אלבום מורכב ומדויק; לא נגיש לחובבי פופ ולא קל לאנשים שאוהבים לזפזפ על המוזיקה שלהם. עד היום האלבום הזה מדהים בכל שמיעה ותמיד מגלים בו דברים חדשים. לא היה ברור לאן ניוסום תלך אחריו ואיך תשכיל להשאיר אותנו מריירים, אך לא היה ספק שהיא תעמוד באתגר. "Have One On Me" מאשש שאכן לא היתה כל סיבה לדאגה.

אז נכון, מדובר באלבום משולש, וזה תמיד יותר מדי. להגנת ניוסום נגיד שהאורך הוא של אלבום כפול (כשעתיים) והחלוקה לשלושה דיסקים או תקליטים היא אסתטית וקונספטואלית בלבד. אבל גם אלבום כפול זה המון בעידן הנוכחי, וכן, היה עדיף אם היינו מקבלים את החומרים האלו בשתי נגלות נפרדות.

ובכל זאת, אין אף רגע מיותר ב-18 הקטעים שעל "Have One On Me", ואם ככה ניוסום רצתה, מי אנחנו שנתווכח. בפועל, סביר שנשמע כל שיר כאן לפחות פעמיים, ושכל כמה זמן נשנה את דעתנו בשאלה איזה מין השלושה הוא החלק המוצלח יותר. "Have One one Me" ידרוש יותר תשומת לב וסבלנות מהאלבומים האחרים שייצאו השנה, אך זו מטרה ראויה לשנות בשבילה את הרגלי ההאזנה הקליפיים שלנו. זהו, יותר לא תשמעו ממני הערות על האורך.

הדרך הפשוטה להסתכל על האלבום השלישי של ניוסום היא לראותו כשילוב של שני האלבומים הקודמים - יש כאן שירים קצרים וארוכים; הפקות מורכבות ועמוסות כלים וגשרים לצד קטעים מינימליסטיים שבהם ניוסום שרה לה לבדה עם הנבל או הפסנתר. ואמנם היא לקחה בעצמה פיקוד על ההפקה, אך על המיקסינג הפקידה גם את נואה גאורגסון וגם את ג'ים אורורק; מצד אחד התווספו כלים (בהנחייתו של איש ה-Ys סטריט בנד, הרכב ההופעות של ניוסם, ריאן פרנסצוני) ומצד אחר דולל הכובד המילולי, והשפה של ניוסום הפכה ליומיומית יותר; אין כאן אבולוציה מוזיקלית אך גם לא צעד אחורה או עמידה במקום. אבל אל תתנו לכל אלו להטעות אתכם – אין מדובר בסתם שילוב של "Ys" עם "The Milked Eyed Mender", אלא ביצירה חדשה ושונה, שאמנם מזכירה למדי את ג'ואנה ניוסום של פעם, אך לוקחת אותה למקומות חדשים - לא קדימה או אחורה, אלא לצד.

הטענה הניצחת של האינדי – שגם אני כביכול דוגל בה – גורסת כי אין צורך בהשכלה מוזיקלית או יכולות טכניות, ושכל מה שחשוב זה האטיטוד, החוצפה, האומץ והשכל (כמו במקרים של אדי ארגוס או ג'פרי לואיס, למשל). ניוסום מוכיחה כאן שוב שהטענה הזו אינה באמת נכונה. הנה, מגיעה מישהי שמפתחת את הקול ושיש מאחוריה שנות השכלה קלאסית, והיא יודעת לבחור את האנשים הכי מקצועיים בביזנס.

חשוב מכך, היא לא סתם טובה - היא מרגשת, מחדשת ומדהימה בצורה לא אנושית. ככל הנראה, השילוב המנצח הוא ידע, יכולות טכניות, חוצפה ושכל. לרוב האנשים המוצלחים והמשפיעים במוזיקה יש שניים או שלושה מתוך ארבעה התכונות האלה. ג'ואנה ניוסום היא היחידה שאני יכול לחשוב עליה שמחזיקה בכל החבילה, ובגלל זה היא מתעלה על כולם.