מעובדה אחת כבר אי אפשר להתעלם: המוזיקה המסתלסלת שינתה את תוכנה. הז'אנר שתמיד היה שק חבטות בשל הדיכאוניות של המוזיקה שלו, פתאום עושה נהפוך הוא. בתעשיית הסלסולים העכשווית לקחו יותר מדי ברצינות את שיר הילדים, "מדוע לא יבוא פורים פעמיים בשבוע?". פעמיים בשבוע? אם כבר, "יש לי יום יום חג". לא סתם חג, חפלה.
לא שאני מתבאס ממערכוני מומי ושיראל ב"ארץ נהדרת". בדיחות תמיד היו. גם כשהעצב שלט בז'אנר רצו מערכונים, כמו של "הגשש החיוור" עם "פסטיבל שירי דיכאון בבנייני האומלל בירושלים". הז'אנר הזה תמיד ימשוך אש ויתסיס, גם כשהוא במיינסטרים לפחות עד שהאליטות הישנות של התרבות הישראלית יקבלו אותו. הבאסה שלי היא על חוסר ההבנה הבסיסית שחפלה היא לאו דווקא כפיים. גם כאב הוא חלק מחפלה. הרי חפלה טובה תמיד מסתיימת בישיבה מסביב לשולחן כשברקע מתנגנים שירי כאב. גם שירי כפיים יכולים להיות מלאי יאוש. דוגמאות לא חסר, מ"אמרו שמיים" של איציק קלה שבוכה על מר גורלו כשברקע קצב מעונטז ועד "קשה לי" של אבי פרץ, שרתח ברחבות בתחילת שנות התשעים. אפשר לרקוד על העצב, אפשר לרקוד מתוך עצב. הדמעות מצליחות לנדנד את הגוף, כפי ששר זוהר ארגוב: "כמו שיכור מתנדנד וגופי בכאב לא עומד".
זה לא שפעם לא היו שירי חפיף. היו ועוד איך היו. זוועות לוהטות כמו "בום בום, מבטיחים בולו בולו", "בסבוסה די" ועוד, הן רק חלק מהרשימה. גם אין לי ממש בעיה עם זה, כל עוד במקביל יש אופציות אחרות. בגל הנוכחי, כך נראה, יש יותר מדי מתוק. משה פרץ, הוא מקרה קלאסי של זמר מצוין שמתמקד יותר מדי בסוכר. אין בו את הלכלוך והאסליות. זה שהוא זמר פופ מסולסל לא פוטר אותו. גם נתי לוי היה זמר פופ שידע להכניס פלפל בתפריט שלו.
אפילו זמר כמו קובי פרץ, שנולד על ברכי המוזיקה הטורקית, לא מוכן לקחת סיכונים. השירים השקטים שלו, אלה שאמורים להיות עצובים ומלאי נשמה ורגש, נשמעים הכי מלאכותיים בעולם. זה פשוט מביך לשמוע אותו שר "אהבתך היא אור בתוך ליבי, רוצה אותך תמיד כאן לצידי". הזמר הזה, שמשחק אותה אכבר גבר, לא מוכן להתלכלך כבר בשביל הקהל שלו. כשהוא התחיל את הקריירה שלו, עופר לוי שלח מבט חד אל החיים ושר: "זה שובר לב של גבר כשהבית ריק". זה לא הפריע לו לשיר באותו אלבום גם "רוצה בך אוי אוי אוי".
בחיים אני לא אהיה מוכן להשתמש בקלישאה השחוקה שהתרבות שלנו הולכת ומידרדרת. מה שכן, יש תחושה של קיצוניות, של הגזמה. אני גם לא נבהל. די ברור לי שמדובר בגל, גדול מאוד, ששוטף את התעשייה. אחריו העצב יחזור. כי אי אפשר אחרת. מעבר לזה שתמיד היו כאן שירי כפיים שכל מטרתם היתה לנענע ברחבה, המוזיקה הזאת חייבת גם את הנענועים בלב.