רואה כל פגע

ספק אם יש מצב מבלבל יותר בחייו של גבר מאשר אותו רגע שבו הוא משיב לטלפון ומגלה שהאקסית המיתולוגית נמצאת מהעבר השני של הקו: היא בטח רוצה לבקש סליחה (אז למה הטון שלה לא מתרפס), אחרי שהיא זרקה אותי, הפעם יש לי צ'אנס לטרוק לה את הטלפון בפנים (בינתיים, אשאר בכל זאת על הקו, אולי יתפתח כאן משהו מעניין) ואין, פשוט אין מצב שאנחנו חוזרים (בחיי, עכשיו אני חוזר אלייך, רק תבקשי כבר).

לאנשים יש נטייה, במיוחד בסיטואציות כאלה, לפרש, לנתח ולהגיע למסקנות. מה חבל שבדרך כלל ההסבר האמיתי לשיחות כאלה רחוק שנות אור מהווישפול ת'ינקינג שפיתחו בראשם. את זה הבין גם כותב הממוארים הצרפתי גרגואר בוייה, שעבר חוויה דומה ב-30 בספטמבר 1990, יום מותו של הסופר ומבקר האמנות מישל לרי. שיחת טלפון מאהובתו לשעבר, שחמש שנים לפני כן עזבה אותו ללא הסבר, מציפה את בוייה ברגשות עזים שנעים בין געגוע לשנאה, בין חלום על קאמבק לנקמה מפוארת. במקום להשלים את הפאזל ולהסביר מדוע עשתה זאת, היא מזמינה אותו למסיבת יום ההולדת של אישה שמעולם לא פגש. התפקיד שלו הוא להיות "האורח המסתורי", הדמות הכי אניגמטית במסיבה. למה היא בחרה בו ומה יש לה להגיד כעת? ומדוע התקשרה אליו דווקא ביום הזה, שבו מישל לרי מת? כדרכו של עולם, את הגאולה מחפש בוייה במקומות הלא נכונים, בעוד שהפיתרון נמצא ממש מתחת לאף, או יותר נכון – על המדף.

"האורח המסתורי" (בתרגומה של אביגיל בורשטיין) אינו ספר בדוי, אלא אפיזודה אמיתית מחייו של המחבר. למרות זאת, התחושה היא שהגיבור והתפאורה שסביבו הם פרי מוחו הקודח של בוייה. אל תקראו לכך מניפולציה, משום שזו אידיאולוגיה. מבחינתו של בוייה, לא הוא מספר על חייו - החיים הם אלה שמספרים עליו. טעות נפוצה היא לחשוב שהחיים שלנו נעים על מסלול אחד והספרות הפיקטיבית נעה במסלול מקביל. בוייה מדגיש את חשיבותם והשפעתם של ספרים עלינו – ככל שנקרא יותר, נדע יותר ונבין יותר: "כשאנחנו סבורים שחשבנו על הכל, אנחנו שוכחים את הספר המונח על השידה שלצד המיטה" (עמוד 95). כל זאת, בטרם דיברנו על אלה שלוקחים את העסק צעד קדימה ונשאבים מרצון למסלולם של גיבורי הספרות שלהם, ומלבישים אותו על אישיותם שלהם.

השפעתו העיקרית של בוייה מגיעה משני כותבים רבי עוצמה שאותם הוא מעריץ, וירג'יניה וולף וג'יימס ג'ויס. כהצדעה, הוא משתמש בזרם התודעה, אותה מתודה שבזכותה הפכו יצירות כמו "יוליסס" ו"מרת דאלווויי" (ומאוחר יותר "התפסן בשדה השיפון" של סלינג'ר) לאלמותיות. הנראטיב בלתי רציף, המחשבה נסחפת וסוטה לעתים קרובות והמונולוג משתלט על הסיפור. בוייה מרבה להשתמש בביטוי "כמו שאומרים", שממצב אותו עוד יותר כדמות מבולבלת, חסרת ביטחון ונטולת כיוון, כזו שמבקשת חיזוק וממש מתחננת בפני הקורא לקבל את נקודת המבט שלה.

בהחלט הצליח לו. ההתנסות שמעביר בוייה מעניינת, מעשירה ומצחיקה. גם אלה שאינם חובבי ספרות, ובמיוחד לא כזו שנשענת על זרם התודעה, יזהו את החן הרב שטומנות התובנות הקטנות ב"האורח המסתורי". כך, למשל, בוייה משליך על האקסית את ההידרדרות בטעמו האופנתי (עמוד 23): "תמיד תיעבתי חולצות גולף ואת הגברים שלובשים חולצות גולף... ובכל זאת, מאז שהיא עזבה אותי, התחלתי ללבוש חולצות גולף, חולצות גולף איומות שלא עזבו אותי". כשהוא מגיע למסיבה, הוא מבטא את מה שרובנו חשים בזמן הטקסיות המאוסה שאמורה להיות גולת הכותרת (עמוד 52): "...ולמחשבה על עוגה מתקרבת ועל אנשים שרים 'יום הולדת שמח' הרגשתי מובס מראש".

"האורח המסתורי" הוא ספר זעיר בצורתו החיצונית ותוכנו מינימליסטי, אך עם זאת, אינו קל ומהיר לקריאה. כמעט כל שורה נושאת עמה מסרים ותובנות מהחיים של כולנו, לא רק מאלה של גרגואר בוייה. הרי לא תמיד אנחנו יכולים לחשוב על הכל. בשביל זה יש את הספר שמונח על השידה.