כמיטב המסורת, גם השנה אפשר לחלק לשניים את המועמדים לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר. הסוג הראשון הוא סרטים שקשה לקטלג אותם בז'אנר כלשהו, ואף במאי אמריקאי לא היה מעז או אפילו מסוגל לעשות שכמותם. "סרט לבן" האלגורי של מיכאל הנקה הוא דוגמה מובהקת לסוג הקולנוע הזה, והוא ינסה השנה ללכת בעקבותיהם של פליני, ברגמן ויוצרים מודרניסטיים אחרים שזכו בעבר בפסלון.
מנגד עומדים סרטים בינלאומיים שגרתיים יותר, שקל מאוד להגדיר לאיזו סוגה הם משתייכים. העשייה של הסרטים הללו הוליוודית לחלוטין, ולמעשה אפשר לומר כי אם נתעלם מהשפה שבה מדברים גיבוריהם ומכמה סממנים לאומיים בלתי נמנעים, הרי שנוכל לראות בהם עבודות אמריקאיות למהדרין.
"הסוד שבעיניים" של הבמאי הארגנטינאי חואן חוסה קמפנלה, שמסתמן כרגע כמתחרה העיקרי של "סרט לבן" על פרס האוסקר (לפי כל ההערכות, קלושים סיכוייו של "עג'מי" להפתיע את השניים), משתייך באופן מובהק לסוג הסרטים השני. בדיוק בגלל זה הוא מעורר תרעומת בקרב אלה שמצפים מקולנוע זר ליצור תגובת נגד להוליווד. אותם קנטרנים סבורים כי אם האקדמיה תעניק את האוסקר דווקא ל"הסוד שבעיניים", המהלך יסמן את נצחונו של הקולנוע הקל לעיכול על פני הקולנוע המאתגר.
התרעומת הזו אינה מוצדקת, וזאת משתי סיבות: ראשית, מה רע בכך שסרט זר מזכיר בצורתו קולנוע הוליוודי? הרי לאורך ההיסטוריה התקיימו קשרי גומלין בין יוצרים אמריקאים ולא אמריקאים, כפי שיעידו היחסים המפרים בין הגל החדש והסרט האפל ובין ז'אנר הסמוראים וז'אנר המערבון. חשוב מכך אמנם היו לא מעט במאים שהשתמשו בכלים ההוליוודים בצורה חקיינית ואופורטוניסטית, אך יש גם כאלה שבעשותם כן השתוו למוריהם בכבוד ובהדר.
קמפנלה - שבעקבות המועמדות לאוסקר 2001 של סרטו "הבן של הכלה" נחטף בידי הטלוויזיה האמריקאית וביים בה פרקים ב"האוס", "חוק וסדר: מדור מיוחד" וסדרות נוספות - הוא אחד כזה. "הסוד שבעיניים" שלו משכיל ליצור חוויה קולנועית שעומדת בשורה אחת עם הפנינים של אלפרד היצ'קוק ושל יורשו בריאן דה פלמה (וגם של קלוד שברול הצרפתי, שמשום מה איש לא התרעם בזמנו על כך שחיקה את היצ'קוק). בדומה לגיבורים הטיפוסיים של שלושת היוצרים הללו, גם הדמות המרכזית בסרט זה נסחפת למרדף כפייתי. במקרה של הגיבור המדובר, חוקר במשרד המשפטים ששמו אספוזיטו (ריקרדו דארין, גדול השחקנים הארגנטינאים בימינו), האובססיה כפולה: הוא מסרב להניח לפרשת רצח מסתורית, וזאת אף שהיא בסך הכל אחת מיני רבות ושכל הסימנים מעידים על כך שלא תיפתר לעולם; והוא מסרב לוותר על לבה של המנהלת הישירה שלו, וזאת אף שכל הנסיבות האפשריות מפרידות ביניהם.
אספוזיטו משמר ומטפח את האובססיות הללו במשך לא פחות מ-25 שנה, ו"הסוד שבעיניים" מתאר כיצד הן מצטלבות זו בזו ללא הרף במשך הזמן. את חצי היובל הזה, כמו גם את 127 דקות הסרט, מנצל קמפנלה עד תום. זהו מסוג הסרטים עתירי הפיתולים הללו, שבמהלך הצפייה בהם אתה שוב ושוב נכון לקום מכיסאך, אך מגלה בכל פעם מחדש שהיוצר הכין לך הפתעה נוספת.
שרשרת ההתרות העלילתיות עלולה היתה להתיש, אך "הסוד שבעיניים" מצליח להפנט לאורך כל הדרך. הסיבה לכך היא שהסרט משכיל לעבוד בכמה וכמה רמות שונות, וזאת הודות לבימוי מיומן ויצירתי, תסריט שהוא מלאכת מחשבת ומשחק מדויק. וכך, ברמה האסתטית, השליטה הווירטואוזית של קמפנלה במצלמה מגישה כמה רגעים קולנועיים נדירים, ובראשם סצנת מצוד שתיכנס לפנתיאון; ברמה הדרמטית, הסרט סוגר בצורה מספקת ומתגמלת את כל המעגלים שנפתחים בו; וברמה הרומנטית, הכמיהה של אספוזיטו ליקירת לבו מעוררת הזדהות ומרטיטה את נימי הרגש. אם כל זה לא מספיק, הרי ש"הסוד שבעיניים" משלב בתוכו גם ביקורת על משטר החונטה בשנות השבעים, ואפילו מוצא זמן לכמה אתנחתאות קומיות רובן מגיעות מכיוון סנדובל, עוזרו הנאמן אך חובב האלכוהול של אספוזיטו.
התפקיד של סנדובל אינו מסתכם באספקת הפוגות משעשעות הוא אחראי גם לרגע המרגש ביותר בסרט עתיר הרגעים הבלתי נשכחים, שבו אנו מגלים כמה גדולה יכולה להיות המסירות של אדם לחברו. ובכלל, מעל כל האיכויות של "הסוד שבעיניים", המעלה העיקרית שלו היא הרוח האנושית הנושבת בו. לפיכך, אפילו שאכן מתגלים בו סודות רבים, שם הולם יותר לסרט הוא "האור שבעיניים". אחרי הכל, הנושא האמיתי שלו הוא אותו אור מסתורי שמנצנץ בעיניים של כולנו, ובכך מאפשר לנו להמשיך להביט בעולם באהבה למרות כל הדברים הנוראיים שאנחנו רואים בו.
האקדמיה האמריקאית לקולנוע תחליט לבדה אם "הסוד שבעיניים" ראוי לאוסקר. מה שבטוח הוא כי יצירה שכל כך אוהבת את הצופים שלה ראויה לקבל מהם אהבה בחזרה.