אחלה ג'אבר

ההעפלה של פותנה ג'אבר לגמר "האח הגדול" היא המשך ישיר למגמת ההצלחה המפתיעה של ערביי ישראל בתוכניות הריאליטי. קדמו לה הזכייה של פיראס חורי ב"פרויקט Y", הפופולריות של רנין בולוס בעונה הראשונה, ההצלחה היחסית של מרים טוקאן ב"כוכב נולד" והזכייה של ניראל קאראנתינג'י ב"הדוגמניות". על פניו נראה שהמגזר מצליח להשתלב בצורה חיובית בחברה הישראלית, שנציגיו הם חלק בלתי נפרד מהפריים-טיים ושעם ישראל זנח את הגזענות ומצליח לחבב את המשתתפים הערבים כשהוא לומד להכיר אותם לעומק. ולמרות זאת, עדיין קשה להצהיר שהחיבה כלפי פותנה מצליחה לחזק את התקווה לשלום במזרח התיכון.

ערביי ישראל שלוקחים חלק בתוכניות הריאליטי מאופיינים בקווי אופי מאוד ספציפיים. בלשון העם, מדובר בערבים "משתכנזים". הם אמנם לא מתכחשים למוצאם ומחוברים במידה רבה למסורת הערבית, אך לפני הכל משתוקקים להשתלב בחברה הישראלית המערבית המודרנית. הבחירה שלהם להשתתף בתוכניות ריאליטי, לב הקונצנזוס היהודי של ימינו, מסגירה זאת יותר מהכל.

התנהגותם תמיד מאופיינת בחנפנות ובקונפורמיזם, וכמובן בהתחמקות בלתי מתפשרת מדיון על הסכסוך או מהבעת דעה בעניין. "אני לא פה בשביל לדבר על פוליטיקה", הם יאמרו שוב ושוב, ויבהירו למה כל כך קל לנו להסתדר איתם. מאז ומתמיד התקשינו לגלות סבלנות לערבי שמזכיר לנו שאנחנו גזענים או כובשים, ותמיד נעדיף אחד שמכיר בעליונות שלנו ומשתוקק להיות חלק מאיתנו (תופעה מוכרת שמוגדרת במקומותינו כ"ערבי טוב"). ראאד סלאח, סביר להניח, היה מצליח קצת פחות בבית "האח הגדול". גם מוחמד בכרי או ג'וליאנו מר.

כמובן שגם אופי התוכנית כופה עליהם להתחמק מעימותים על רקע מוצאם. מטרתם של פותנה ודומיה היא לזכות בפרס הגדול ובתהילה המתוקה. לשם כך עליהם לשרוד בתוכנית, וזו תהיה טעות אסטרטגית מצדם להרגיז את שולחי האס-אמ-אסים שקובעים את גורלם. גם שאר מאפייני הז'אנר מיטיבים עמם. על רקע הטיפוסים המפוקפקים בתוכניות הריאליטי, כל צמאי הפרסום המגוחכים שמוכנים להקריב את פרטיותם על מנת להתחכך לרגע בעולם הזוהר, המשתתף הערבי נראה כאחד האדם ונתפס כנורמלי. כמו כן, הוא ממלא משבצת סטריאוטיפית מבוקשת, לצד האשכנזי, ההומו, הערס והפרחה.

החיבה כלפי המשתתף הערבי מתפתחת בטבעיות. הוא מתחיל עם תווית של אנדרדוג מעצם מוצאו, אך עם הזמן מתפתח ומרשה לעצמו להשתחרר. כשהציפיות מינימליות, האנדרדוג יכול רק להפתיע. "הוא דווקא בסדר, הערבי הזה", אומר בלבו הצופה, ולפתע מתגנבת ללבו מעט אמפתיה לאויבינו. התחושה היא שהשלום בהישג יד, שאילו כולם היו מכופפים את ראשם כמו פותנה היה לנו הרבה יותר קל.

בהתאם לכך, גם פותנה יודעת היטב את מקומה. היא מדברת עברית באופן שוטף, כמו כל ערבי שמעוניין להשתלב בחברה הישראלית, היא מתגוררת בשינקין, כמעט תל אביבית במהותה, היא אוהדת הפועל, אוהבת חומוס ומעשנת נרגילה, ומשקפת את כל המוטיבים הערביים שעדיין נסבלים בתרבות היהודית. היא טיפוס אימהי ומבשלת באובססיביות (ללא ספק אלמנט שהגביר את האהדה אליה גם בבית עצמו) וגם אם מדי פעם היא מתפללת וחושפת צדדים אפלים, היא דואגת לעשות זאת בפינה, בצנעה. היא סולדת ממריבות ולקחה על עצמה את תפקיד המפשרת, וגם אם אלו תכונותיה האמיתיות, ללא קשר למוצאה, העובדה שהיא ערבייה מעניקה לזה קסם מיוחד.

אילו היינו חיים במדינה נורמלית, ניתן היה לחשוב שנעשה עוול לפותנה בהתייחסות האובססיבית למוצאה, כיוון שהיא בסך הכל אדם פשוט ונורמלי שרוצה להשתתף ב"האח הגדול". הלא בשלב הזה כבר למדנו להכיר אותה לעומק, ובהשוואה לשאר המשתתפים, היא בהחלט נתפשת כדמות הכי שפויה וסימפטית בבית. אך לצערנו, בישראל המציאות היא אחרת: ערבי תמיד נשאר ערבי, וסביר להניח שפותנה פופולרית גם בקרב מצביעי ליברמן. לפיכך אין מנוס מלהרגיש שהחיבה אליה היא בעיקר הקלה רגעית לנפשו של הגזען וניקוי מצפונו של הכובש.

אך אם סיפורה של פותנה בכל זאת נותן איזושהי תקווה לעתיד אחר, זו הסוגיה הכלכלית. לא יהיה מופרך להניח כי האפשרות של פותנה לפרסם את החומוסייה שלה בשינקין, שזוכה בימים אלה לפריחה, היתה חלק מרכזי בשיקוליה להצטרף ל"האח הגדול". ובמצבנו, שלום על רקע אינטרסים כלכליים זה גם בסדר.