פקק באוזן

"דמעות וים", אלבום הסולו הראשון של קובי אוז, שיצא ב-2004, היה יפה ובעיקר מפתיע. בלי מעטפת האג'נדה החברתית-מוזיקלית של טיפקס, שהיתה חמה אך גם מחייבת, התגלה אוז ככותב מדויק, חם ואפילו מרגש לעתים, שצל גירושיו מאשתו הראשונה הוציא ממנו מיץ מדכא איך יצירתי ומרענן. גם מוזיקלית, אוז הרשה אז לעצמו להתנסות בז'אנרים שעליהם תמיד דיבר בהופעותיו הציבוריות ורק ב"דמעות וים" קיבלו ביטוי - ביטוי שחלחל בזמנו לשירים מאוחרים יותר של טיפקס, למשל באלבום האולפן האחרון שלהם, "רדיו/מוזיקה/עברית".

אבל "מזמורי נבוכים" הוא מכתב ההתפטרות של קובי אוז מכל הדברים החיוביים שהיו לטיפקס להציע למוזיקה הישראלית. הגיוון המוזיקלי, האג'נדה החברתית והכריזמה של אוז, שהביא את קול השכונות להמונים – כולם נעלמו והתאיידו לטובת ההארה של המוזיקאי בשילוב של משבר גיל ה-40 והתגלית הקרויה ארון הספרים היהודי. ה"אנשים מגולגלים בתוך נייר עיתון" התגלגלו להם בתוך עוד ספר תורה עתיק, שנחת על המוזיקה הישראלית, גם בתור טקסטים מקוריים של אוז. אותה מוזיקה שהולכת ומצטופפת בתוך ארון קודש במקום להתערבב ברחוב הפתוח של השיח הציבורי בישראל, כפי שאוז ידע לעשות היטב בעבר.

איכויות מספר הסיפורים של אוז, שהגיעו לשיא ב"דיסקו מנאייק" והפכו שיר כמו "התחנה הישנה" לפס הקול של כל כתבת טלוויזיה בנושא אובדן הנוסטלגיה, היו לאוויר בין שלל הביטויים, הפתגמים וההרמזים לטקסטים שונים מכתבי הקודש. כמי שכתב את "רבי ג'ו כפרה" המבריק, שהקדים את זמנו באבחון תופעת הקמעות ומנהיגי הדת בעלי התשובות לכל השאלות, נזהר קובי אוז מלהטיף. הוא שר ב"מדרגות נעות" על שביל הזהב שבין המוארות הדתית לנאורות החילונית, בלי באמת לקחת עמדה; הוא מספר ב"אלוהיי" על כך שתודותיו לבורא עולם הן למעשה קיטש, אך נשאב בעצמו לתוך אותו קיטש בלי להאיר את הנושא בזווית חדשה או מעניינת; הוא לוקח את הטקסט הנפלא גם היום של "רבי ג'ו כפרה" ועוקר ממנו כל עקיצה מוזיקלית, רק כדי להבהיר שזהו אכן לא אלבום "התחזקות" ושאף אחד לא יגיד לו איך להתנהג.

אבל הפסיחה על שני הכיוונים אינה נובעת מתפיסת עולם מורכבת, כפי שזו מובעת למשל בשני האלבומים האחרונים של שי גבסו, אלא מאותה דבקות מעייפת בסיפורים מתמשכים בשילוב מזמורים מבית סבא. וכך, מבחינה מוזיקלית מדובר בחוויה המשעממת ביותר שאוז הוציא תחת ידיו מאז יצא כישרונו לאור ב"שביל קליפות הגרעינים", אלבום הבכורה של טיפקס.

ואולי הדבר המאכזב ביותר ב"מזמורי נבוכים" הוא היותו יצירה אינדיווידואלית לחלוטין, שקשה לשאוב ממנה מסקנות על החיים עצמם, וזאת בניגוד לאיכויות של "דמעות וים" – אלבום שנכתב בשפה היומיומית ביותר לכל אדם שחווה משבר אישי קשה. אוז כותב בקומוניקט האלבום החדש שלא מדובר בעוד אלבום פיוטים וחזרה בתשובה. זה נכון, מכיוון שהוא נזהר מאוד לבחור באורחות החיים של הדת דרך השירים, ומסתפק ברחצה באור הטקסטים של עולם היהדות. מצד אחר, אין לאותם אנשים מגולגלים בתוך נייר עיתון מה לחפש כאן. אוז העניק בזמנו לאנשים האלה זכות קיום, אבל באלבום החדש הוא נפטר מהם ושולח אותם למעשה לרבי ג'ו כפרה. שהוא יסביר להם איך לצאת מזה.