ב-1889 נידון למוות וויליאם קמלר, מוכר ירקות מבפאלו שבמדינת ניו יורק, לאחר שרצח את בת זוגו כשהיה שיכור. משפטו עורר מאבק ציבורי אבסורדי במיוחד. תומאס אדיסון, ממציא החשמל, התנגד לזרם החילופי שפיתח יריבו ג'ורג' וסטינגהאוס, זרם שסייע לפיתוחו של הכסא החשמלי, עליו אמור היה קמלר לשבת ולהפוך בכך לאדם הראשון שמוצא להורג בשיטה זו. כדי להדגים את סכנות השימוש בזרם החילופי, אדיסון - עד אותו יום מתנגד מדופלם לעונש המוות - תמך במהלך, בעוד וסטינגהאוס נחרד לראות את השימוש שעושים בטכנולוגיה שלו והחל בקמפיין נגדי שלא עזר לבסוף. קמלר מת רק לאחר דקות ארוכות, תוך שהוא נצלה חי וסובל מעינויי תופת. אדיסון לא אמר נואש וסבר כי הראינוע יעזור לו להמחיש את הנקודה בצורה משכנעת יותר. לשם כך הוא הציג ב-1903 את הסרט המזעזע "לחשמל פילה", שבו תיעד את ההוצאה להורג של פילת הקרקס טופסי. הנקודה של אדיסון הוכחה, רק בכיוון ההפוך, כשבמרוצת השנים היה הכסא החשמלי לאמצעי מוביל במימוש גזר דין המוות.
עם הדוגמה של קמלר פתחה ד"ר איבון קוזלובסקי-גולן, מרצה לקולנוע, היסטוריה ומשפט במכללת ספיר, את ספרה "עד שתצא נשמתך", העוסק בהשתקפותו של עונש המוות בארצות הברית דרך שיטת המשפט ובראי הקולנוע. אדיסון השמיע לא מעט פעמים את התנגדותו לעונש זה, אולם כדי להוכיח את צדקתו ולקדם את המצאותיו התנדב לצלות אנשים וחיות. אבטיפוס, אם תרצו, לדו-ערכיות הגדולה של האמריקאים בהשקפת עולמם בכלל ובהתייחסותם לעונש המוות בפרט.
"הרעיון היה להראות את הסיפור של אמריקה מהצד האחר של המצלמה ושל ההיסטוריה", מסבירה קוזלובסקי-גולן, "ניתן לראות איך החברה הזו, שמצד אחד כל כך מאורגנת ובעלת ערכים ברורים ומובנים, עושה מהצד השני את הסדר שלה לפי איך שהיא מבינה מאוד פשטני ופרימיטיבי במובן מסוים, ומקבל לגיטימציה בכל השדרות, כולל הקולנוע, באופן זה או אחר".
ב"עד שתצא נשמתך" (קריאת הזעם של השופט לנידון למוות בסרטו של וולי ראגלס משנת 1931 "האם אלה ילדינו", עמוד 50) יצרה קוזלובסקי-גולן פסיפס מעשרות דוגמאות, בעיקר מהמאה ה-20, להמתות בארצות הברית. הן בוצעו בפקודת הכנסייה, בהוראת בתי המשפט או דרך משפטי רחוב שהתבטאו בלינצ'ים המוניים על רקע גזעני. "הספר נכתב כעבודת דוקטורט שעשיתי ב-2003. היא הוקפאה כי חיכיתי שייגמר עונש המוות".
קצת נאיבי לחשוב כך, לא?
"אכן. עונש המוות הוא עונש חי, ובסוף אמרתי 'יאללה, מוציאים את הספר''".
לספר יש מבנה קצת מוזר. אני הייתי חושב שיגיע קודם הסבר על המחלוקת על עונש המוות ומקומו בהיסטוריה ובמשפט ורק אז יבואו דוגמאות מהקולנוע. בחרת לעשות את ההפך.
"אני באה מתחום לימודי-דיסציפלינארי, שבארץ מוכר רק לאלה שמשלבים בין משפטים למנהל עסקים. התחום שלי הוא היסטוריה, קולנוע ומשפט. אפשר לשחק עם כל המרכיבים. חשבתי לתת לכל מרכיב את המקום שלו, וביחד ליצור סיפור קוהרנטי שלא עובד לפי סטנדרטים מקובלים. הקורא רואה שדברים יכולים להיחקר מהאמצע להתחלה או מהסוף לאמצע, ועדיין הוא יקבל את כל העלילה במלואה".
בשילוב בין שלושת המרכיבים הללו נוצר שוב הרושם המוכר של "התקשורת אשמה" - קיצוניות, הכתבת דעת קהל, כל הדברים שנוהגים להאשים בהם את המדיה, ובכלל זה את הקולנוע.
"זה לא נכון, היות שאני מדברת על השפעה הדדית לא מתוך אספקט ביקורתי, אלא מתוך מבט על החברה האמריקאית מהיבטים של חברה, תרבות ודת. רואים שעונש המוות מקבל דחיפה מהדת, מהרחוב ומאלימות ממשלתית. התקשורת מצלמת את האירועים האלה, ובהרבה מובנים היא שמאלית ויוצאת נגדם. עובדה שהבחירות שלה הן בחירות של אנשים שלא הגיע להם למות או כאלה שהייתה אמביוולנטיות לגבי המוות שלהם".
עדיין, הקולנוע לא סובל במיוחד מעונש המוות, שמייצר לו סיפורים מגרים ומו?כ?רים. ד.וו גריפית ניצל את הפוטנציאל הקולנועי של עונש המוות עוד ב-1913, כשביים את "הולדת אומה".
"הקולנוע משתמש בכל המרכיבים שיכולים לעשות דרמה טובה. בפרק הראשון אני מסבירה את זה: הדרמה המשפטית היא הטובה והקלה ביותר משום שלא צריך לעשות בה הרבה טכנית, פשוט לקחת את הפרוטוקול של המשפט, והרי אין יותר דרמטי מהמשפט עצמו".
לכאורה, הספר מביע עמדה ברורה נגד עונש המוות. בהערת הסיום (עמוד 268) כותבת המחברת על הציפייה משלטונו של ברק אובמה: "יש לקוות שאכן יהיה במהלכים הללו כדי לבטל את עונש המוות ולהפוך אותו לפיסת היסטוריה שאיש לא יתגעגע אליה". כדי להמחיש עד כמה מסוכנת ענישה כזו, היא מביאה דוגמאות רבות להוצאות להורג שלפניהן ואחריהן התעורר ספק רב באשר לאשמתו של הנידון למוות. בפועל, קוזלובסקי-גולן דווקא לא כל כך נחרצת.
התייחסת בספר לפסיקות הגבוליות, אולם לא נגעת במקרים מובהקים יותר - למשל, טד באנדי, צ'רלס מנסון וטימות'י מקוויי. למה, בעצם, אנחנו צריכים חלאות אנושיות שכאלה בקרבנו? האם לא ניתן לומר שבמקרה שלהם עונש מוות הוא תגמול ראוי ואפילו חיוני?
"שאלה טובה, אבל חשוב לציין שלא נקטתי עמדה בספר. עונש מוות אתה בודק ברמה של האם מגיע לבן אדם או לא מגיע לו. יש מקרים שבהם מגיע, השאלה היא אם אתה רוצה להיות התליין".
מה אנחנו יכולים ללמוד ממקרה או. ג'יי סימפסון, שהיה סטיית תקן מטורפת למה שהמשפט האמריקאי רגיל אליו? בן אדם שחור ומפורסם עם כסף, שניהל מרדפים עם המשטרה ונתן לנו להרגיש שכל המשפט שלו הוא סרט. התביעה, במקרה שלו, אפילו לא ביקשה עונש מוות.
פה, בעניין הספציפי הזה, התקשורת השפיעה לרעה בהקשר של צדק. מצד שני, היא השפיעה לטובה בעניין של גזע. אין כאן שאלה של איזון, זו פשוט התמונה".
נושא עונש המוות נמצא על סדר היום גם במדינת ישראל. פיגועים המוניים, רצח הילדה רוז פיזאם, הטבח בבני משפחת אושרנקו בראשון לציון, פדופילים ואנסים בכל מקום - כל אלה מעלים את השאלה אם ראוי שנצעד גם אנחנו בכיוון הזה. קוזלובסקי-גולן מסבירה מדוע זה רחוק מלקרות.
"עונש המוות היחיד שקיים בישראל הוא לנאצים ולעוזריהם. קח לדוגמה את משפט דמיאניוק. משפט אייכמן היה טראומתי בסופו של דבר מבחינת ההוצאה להורג עצמה, ואצל דמיאניוק חיפשנו את הספק הקל שבקלים כדי לא להוציא אותו אשם ולא להוציא אותו להורג".
אז מה שאת אומרת הוא שבמשפט דמיאניוק זיהה יורם שפטל את האנושיות שלנו והלך איתה עד הסוף.
"במובן מסוים, כן. אני לא יודעת מה התרוצץ בקבינט המוחי שלו, אבל אני יודעת מה מתחולל בקבינט המוחי הישראלי. רצינו לראות את דמיאניוק אשם ולהעלות אותו על הגרדום, אבל אף אחד לא היה מוכן לקחת את זה לידיו".
אז מה שמפריד בינינו לבין האמריקאים הוא החלק הביצועי?
"לא. הרוחני. ביהדות אסור לפי ההלכה להשתמש בעונש מוות. רק סנהדרין של 70 איש עם ארבעה עדים יכולה לקבוע עונש כזה, וגם סנהדרין כזו מוכתמת ונקראת 'סנהדרין קטלנית'. ביהדות יש כמה לאווים, ואחד מהם הוא שאסור לקחת חיים של בן אדם. ההלכה הנוצרית עוסקת בפשט, לפי הברית הישנה של 'עין תחת עין ושן תחת שן'. הרוח האמריקאית היא ניתוח פשוט של כתבי הקודש. כתוב אז עושים. על כל הפטיציות נגד עונש מוות בארצות הברית חתומים רבנים. אצלנו יש כאלה שרוצים עונש מוות, אבל אין מי שיבוא וילחץ על ההדק".
אנחנו אומרים, בעצם, שלמרות הפרדת הדת והמדינה, הדת עדיין מכתיבה את הלך הרוח בארצות הברית.
"כן. היא דומיננטית מאוד וזו מהות הספר, להציג תמונה שלפיה הדת, החברה, מערכת המשפט והקולנוע, כולם נמצאים תחת אותו דגל".
כן או לא: מה העמדה שלך לגבי עונש מוות?
(מחייכת): "תיאורטית בעד, מעשית נגד. תחשוב, כמה פעמים אמרת לעצמך 'בא לי להרוג את הבוס שלי'?"