דרך המלך

ממקום מושבו הבטוח משגר אייל גולן את אלבומו החדש, "דרך לחיים". אלבומו הוא מבצרו ואת בטחונו העצמי ניתן לשמוע כמעט בכל רצועה. בשלב הזה של הקריירה שלו, אפשר בהחלט לקבוע שאייל גולן הוא קודם כל אמן משוחרר. התחושה היא שהוא באמת אוהב ומתחבר לשירים באלבום. הוא הלך עם האהבה שלו עד הסוף, לא נכנע לתכתיבים ומצידו העולם יכול לקפוץ - רצוי בהופעה המתקרבת בהיכל "נוקיה".

ב"דרך לחיים" מציג גולן אג'נדה מוסיקלית שהוא מאמין בה. היא מוצגת באופן טוטאלי, חד וברור, בלי להתפלסף. למרות שמהסינגלים עד כה אפשר היה להתרשם שיש כאן ניסיון לחדש ולהתנסות במשהו הרפתקני, מתחת לדאווין של הדבליו והשטרודל ב"ג'ונגל", יש שיר רגיל וסתמי לחלוטין. שיר מהסוג שגולן שר כבר באלבומים הקודמים ושבנוי לפי שטאנץ מוכר. בכלל, נראה שבחירת הסינגלים שהקדימו את האלבום הייתה בעייתית. יחד עם הקרחת והעיניים המוזרות בעורף, הם יצרו רושם של זמר מבולבל שמחפש את עצמו, כשבעצם ההפך הוא הנכון. ב"דרך לחיים" יש שירים הרבה יותר טובים ובניגוד לשלושת האלבומים הקודמים, אין בו רק שיר או שניים שבולטים מעל כולם. כנראה שנחיתותם של הסינגלים לעומת השירים האחרים כל כך מובהקת, שהדואט המשעמם עם שרית חדד "רגע גדול", אפילו לא כלול בו. הדואט הכל כך מפוספס הזה תופס פתאום פרופורציות מוסיקליות: זה פשוט שיר מעפאן.

השינוי הגדול באלבום החדש של אייל גולן טמון בעיקר בהגשה שלו. עד כה, ביצועיו ניחנו בעיקר בדיוק ובדקדוק על כל פרט. הוא נזהר שלא לסלסל יותר מדי ואפילו בהופעות הוא נשמע בדיוק כמו בהקלטה. ככה לימדו אותו עוד מימי "אתניקס". לעומת זאת, אייל גולן של "דרך לחיים" משחרר את העניבה לחלוטין. אוזניים חדות יכולות לשמוע את השפעתו של ישי לוי בעיקר כשאייל משחק עם השירים, מתמזמז איתם ומתחרע עם כל סלסול אפשרי. כמו כדורגלן ברזילאי (ולא מהפועל מרמורק) הוא מהתל בהגנה, מדלג מעל השוער בהפגנתיות ורק אחר כך מבקיע. כאילו מתוך שעמום. הליגה הזאת פשוט קטנה עליו והוא רק מנסה לעשות את זה יותר מעניין. זה מה שהופך את האלבום החדש לאחד הטובים והמשמעותיים בקריירה שלו. כשזמר עם קול מושלם כמו שלו נהנה בעבודה, הרווח כולו שלנו.

גם בגזרת העיבודים וההפקה המוסיקלית יש תעוזה. השירים עטופים בכינורות ערביים, גיטרות עצבניות ואווירה שלא מרפה. "דרך לחיים" הוא אלבום שמגשים בעבור אייל גולן את חלום האמנות האידיאלי – חופש.