פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      כן חברה שלי

      יחסיהן ארוכי השנים של הלית ישורון ויונה וולך ידעו עליות ומורדות, אבל בסופו של דבר, ישורון היא זו שליוותה את המשוררת המנוחה בחודשי חייה האחרונים, והיא גם זו שכתבה את אחרית הדבר בהוצאה המחודשת לביוגרפיה שלה. ראיון

      "איך משורר נפלא כמו אבות ילד בת כמו הלית", תהתה בסרקזם יונה וולך באמצע שנות ה-60. היא לא תיארה לעצמה שעשרים שנה מאוחר יותר, על ערש הדווי שלה, דווקא ישורון תעמוד בצדה.

      לכל אורך ההיכרות ביניהן, ידעו יחסיהן עליות ומורדות. ב-1981, למשל, סירבה ישורון לפרסם ב"חדרים", כתב העת שבדיוק הקימה, ארבעה שירים קצרים של וולך. שלוש שנים לאחר מכן שמעה ישורון כי יונה החולה רוצה לראותה, והיא הגיעה למיטת חוליה בתל-השומר כדי לקיים עמה סדרת ראיונות. היא שבה למקום חמש פעמים באותו חודש, והקשר בין השניים הלך והתהדק. "באתי לבית החולים ומצאתי אדם שונה לחלוטין מיונה וולך שכולם הכירו", מספרת ישורון בראיון מיוחד על המפגש ביניהם. "היא השתלטה לגמרי על כל היהירות שהיתה בה וניסתה לשדר צניעות וחום כלפי האנשים. זה היה מחזה מביך, כי ההתנהגות הזאת לא היתה טבעית עבורה".

      יונה וולך (יח"צ , אמנון ווינשטיין)
      על ערש דווי היא היתה אדם אחר לגמרי ממה שכולם הכירו. יונה וולך (צילומים: אמנון ויינשטיין)

      לאחר שוולך הלכה לעולמה ב-1985, ספדה לה ישורון – "היא עברה את העולם כמו אדם אחוז אש". וכך, כבמעשה כישוף, הצליחה ישורון לבטא במשפט מדויק אחד את אישיותה הכה מורכבת של וולך. לפיכך, היה זה רק טבעי שהיא תכתוב את אחרית הדבר למהדורה החדשה של "יונה וולך", הביוגרפיה שכתב יגאל סרנה, שיצאה לאור לראשונה ב-1993. בנוסף לאחרית הדבר של ישורון, ההוצאה המחודשת (בהוצאת כתר) כוללת גם תמונות ושירים של וולך, שלא התפרסמו במהדורה הקודמת.

      בשבועת האחרונים, בתיאום כמעט מיסטי עם יציאת הספר, חזרה וולך לכותרת. זה קרה הודות לסערה שהתחוללה בבית הספר רבין שבכפר סבא. כזכור, אחת מן המורות בו, עדנה רש, בחרה ללמד את שירה הפרובוקטיבי של וולך "אתה חברה שלי", ובכך חוללה פולמוס שהגיעה עד שולחן הממשלה.

      ישורון, בדרכה, בוחרת להסתכל בפרשה דווקא מזווית חיובית. "צריך לברך את העובדה שיש בישראל מורות כמו רש. לפני עשרים שנה, המורות כאן לא העזו ללמד את וולך. הביקורת על רש חשובה פחות. הרי תמיד היו ותמיד יהיו מטומטמים. זה שיש מורה שמבינה את הדחיפות שבהוראת וולך בגילאים הללו זה דבר משמח".

      באחרית הדבר כתבה ישורון כי "חסרה יונה בשירה היום. חסרה ההעזה שלה". לדבריה, היא לא רואה המשך למורשת של המשוררת המנוחה. "ההשפעה של וולך על השירה הצעירה אינה ספציפית. היא פתחה דלתות ואפשרויות, אבל אני לא רואה מישהו שבא עם הכוח שלה ועם העוצמות שלה. ההעזה של וולך לא באה לידי ביטוי דווקא בדרך שבה תפסה את הזהות הנשית, וגם לא בחילופי התפקידים שעשתה בין גברים לנשים. לא אלה הדברים שהפכו אותה למשוררת גדולה. היה משהו אינטימי בשירה שלה, ואת זה אני לא רואה היום. הגדולה של וולך עדיין לא פוענחה. זה לא העיסוק במגדר, אפילו שגם זה היה חדש בזמנו, וגם לא העיסוק בסקס. זה משהו מיסטי הרבה יותר, משהו אלוהי".

      יונה וולך (יח"צ , אמנון ווינשטיין)
      גם המהדורה המחודשת לא פיענחה את גדולת המשוררת. עטיפת "יונה וולך" (צילום: מרים שרון )

      את כותבת באחרית הדבר בהקשר לשירתה של וולך, כי "דווקא כיום, כשהשירה הישראלית מטיילת במחוזות הדת, מתבקשת ההבחנה בין הדתי לאלוהי, שהלוא אין בהכרח חפיפה בין השניים". מדוע לדעתך נעלמה ההבחנה הזו?

      "מה שקורה היום הוא שהמון יוצרים משתמשים בטקסטים מהמקורות כאילו הם מילון דימויים, ולא יוצרים בד בד גם שפה פנימית. כשמשורר עומד מול המקורות הוא צריך להיות חזק, אחרת המקורות שוטפים אותו".

      וולך הלכה עד הסוף בכל דבר, במיוחד בכל מה שקשור למין ולסמים. יכול להיות שהיוצרים בימינו פשוט מפחדים לעשות כך, ובגלל זה לא קמו לוולך יורשים?

      "אם אתה הולך עד הסוף, אתה תשתגע לגמרי ולא תכתוב אפילו שורה אחת טובה. האומץ הוא לא ללכת עד הסוף אלא להסתכל פנימה עד הסוף. וולך הסתכלה באומץ עצום בתוך עצמה בלי לחשוב אפילו לרגע איך היא נראית או מה יחשבו עליה. היא היתה תמימה מדי להבין את זה. בסופו של דבר, יונה אכלה את עצמה. היא גייסה כל כך הרבה כוחות כדי שהקול שלה יישמע ברעש, עד שהיא עצמה נבלעה לבסוף באותו רעש גדול".

      יגאל סרנה, "יונה וולך", 468 עמ', כתר