מלחמת אין ברירה

אחת הסיבות להזדהות עם מתמודדים בתוכניות ריאליטי, היא איזה רצון לאמץ אותם לחיק המציאות של עצמך. לא מעט אנשים רוצים חבר כמו אלירז, כי בחיים יש להם חברים כמו אלירז – קצת אנוכיים, קצת קריזיונרים אבל מאלו שאם תתקשר אליהם כשאתה במצוקה הם יבואו, אבל רק אחרי שיבינו שממילא לא יתפסו אף אחת הערב. גם מתכונות אלו אפשר להרכיב סוג של חבר ובהתחשב בהרכב גמר "האח הגדול" – כנראה גם החבר הטוב ביותר שניתן למצוא שם.

אבל אני לא רוצה את אלירז כחבר שלי. האמת, לא משנה לי כהוא זה אם ינצחו את הגמר אלירז או אלין ואפילו גואל, רק כדי לראות את הפרצוף של הקולגות כשהן מחכות לו עם הסכין היפנית. אלירז לא פחות תחמן ומניפולטור – כנדרש – מכל מתמודד אחר בבית. בניגוד למיניות האהבלית של אלין והוירטואוזיות של גואל, הוא עוד בן אדם שהשתתף בתוכנית ריאליטי ובישראל כבר לא חסרים כאלו.

אם אלירז לא חבר וגם לא כוסית ואפילו לא חכם במיוחד, למה להצביע רק לו? כי בדומה לאמונה במפץ הגדול, גמר "האח הגדול" הוא מפגש כוחות נטול הסבר מהותי בו הציבור, אותו גוף נעלם עם רצונות משל עצמו, בחר את נבחריו. במפגש הזה, ציבור א' סימן את אלירז וציבור ב' סימן את סער. מכאן, אין אפשרות לבזבז את הקול על מפלגות בוטיק. מכאן צריך לצאת קול ברור ומהדהד שאומר - אסור שסער יזכה. אסור שהטיפוס נאלח, העילג, המריר והמיליטריסטי הזה יזכה לשלושים שניות התהילה שלו ובטח לא לשקל אחד מגוף קפיטליסטי, שמפנטז על צופים שמסתובבים עם בליטה אימתנית של זקפה לאומית במכנסיים. אסור שאדם שבגד בחברתו מול עשרות מצלמות טלוויזיה (אבל לא שכב איתה, כי לא נעים) יזכה ללגיטימציה של מיליוני SMSים, רק כי הוא טוען ששירת בצבא בתפקיד קרבי.

אלירז יכול מצידי לבזבז את כל כספי הזכייה בבלק ג'ק, לקנות חומוסיה ולקרוא לה "חומוס יצאתי" ואפילו לנקנק חבר בעת צרה כי בלונדינית קרצה לו. משום מה, עם תכונות כאלו, התפתחה לה תיאוריה כאילו אלירז מייצג איזושהי ישראליות אותנטית, בגלל הסמי-ערסיות והכאילו חוכמת רחוב. אשכרה סברס כזה, עם הקוצני והמתוק וכל הקשקוש המעייף הזה של מבקרי תרבות מרוטים, שבנו קריירה מניתוח פסוודו אינטלקטואלי של דמויות אזוטריות במסווה של "דיון ציבורי". ובכן, אלירז הוא לא הישראלי האמיתי, פשוט כי אני מתקשה לראות אותו מצביע לליברמן, מין קטע שהתחיל כבדיחת פורים והפך למדיניות הרשמית של ישראל.

לי דווקא נראה שהישראלים נראים כיום כמו סער – שוביניסטים, אופורטוניסטים בלי טיפת קלאסה, בטוחים שהשמש זורחת מתעודת החוגר שלהם, בטוחים שאסור למארינה מקסימיליאן בלומין להופיע בפני חיילים, כי היא לא עשתה צבא ושהמדינה זה הם. בעצם, בחלק האחרון הם צודקים – נראה כרגע שהמדינה זה הם, ולכן עלינו להוכיח ההיפך. אם המחיר שצריך לשלם הוא להצביע בלב לא שלם לאלירז – שיהיה אלירז. ממילא אף אחד לא יקום לתוכנית הבוקר שלו.