המעמד הנמוך

פעם בכמה שנים מנפיקה הממלכה המאוחדת להקה גדולה ממש, להקה ענקית. לפעמים היא כובשת גם את אמריקה ולפעמים לא, אבל זה לא חשוב – היא סוחפת אחריה את בריטניה כולה בהערצה עיוורת ובהתרגשות גדולה. להקות ענק כאלו מגיעות פעם פעמיים בעשור. כשזה קורה זה משמח ומרגש כל בריטי ואנגלופיל באשר הוא. הבעיה היא שבין לבין צריך להתמודד עם אינספור חקיינים עלובים שעושים הכל כדי להיות הבאים שיזכו לאייש את העמדה הנחשקת: להיות הלהקה הגדולה ביותר בבריטניה.

מגזיני המוזיקה, שזקוקים ללהקה הגדולה הבאה לא פחות מחברות התקליטים, שמחים לשחק את המשחק, ומכתירים כל מיני ארחי פרחי מלאי יומרות לתואר הנכסף ולו בשביל התקווה הקלושה שהלהקה התורנית תתעלה על עצמה ותגשים את הנבואה.

לפני שנתיים יצא “St. Jude”, אלבום הבכורה של The Courteeners (יש לבטא קורטינאז, עם ר' נחה, כמו להקת הסיקסטיז The Cortinas, ולהקת המוד-פאנק בעלת אותו השם מסוף הסבנטיז). מהרגע הראשון היה ברור שמטרתה של הלהקה המנצ'סטרית היא להיכנס להיכל התהילה המוזיקלי של עירה, וזאת כדי שההיסטוריה תזכיר אותה בנשימה אחת עם הסמיתס, הסטון רוזס ואואזיס. גדודי המעריצים שמילאו את הופעותיהם כנראה שכנעו את פולידור להחתים אותם ולהעמיד לרשותם את סטיבן סטריט (הסמיתס, בלר, בייבישמבלז) - אלוהי ההפקה של הפופ הבריטי המסורתי – ואת בן הילייר (בלר, Doves) - אחד מיורשיו – שיפיקו להם את אלבום הבכורה.

התוצאה הייתה צפויה, קלישאתית ובינונית להחריד. הסולן, ליאם פריי, כותב טקסטים עם הבחנות סמי-משעשעות על החברה שהוא חי בה, במסורת של מוריסי או אלכס טרנר, והאלבום רצוף חיקויים בוטים של הסמיתס, אואזיס, הארקטיק מאנקיז, הליברטינז ושאר נכסי צאן ברזל של הבריטפופ העממי אך פיוטי.

היות שמדובר בלהקה ממנצ'סטר, שמוריסי אוהב אותם ושלסולן שלה קוראים ליאם, כולם ציפו מהקורטינאז למלא את נעליהם הגדולות של אואזיס, ולהפוך ללהקה החדשה של העם. זה לא ממש קרה באלבום הראשון, אבל ההנחה באנגליה היתה שהם פשוט עוד לא מימשו את הפוטנציאל. אף שהוא היה גרוע, האנגלים קנו את “St. Jude” בהמונים, וכולם ציפו שההבטחה המדוברת תתממש באלבום השני, “Falcon”, שאותו הפיק אד בולר (סווייד, פאלפ).

בימים אלו נטחן ברדיו באנגליה הסינגל הראשון מתוך האלבום, "You Overdid It Doll", שמתגאה במקצב דיסקו-לייט רבע-מגניב. השיר "הגזמת, בובה" הוא על בחורה שהגזימה. לא ממש הבנתי במה היא הגזימה, אבל מזה שהשיניים שלה מתחילות ליפול ושיש לה עיגולים שחורים מתחת לעיניים אני מסיקה שזה לא בריא לה. את הגיחוך של השיר האובר-דרמטי מחזק הקליפ, שבו עושה ליאם פריי ליפ-סינק בפרצוף חמור סבר, בצד רקדנית שמתעוררת במסדרון רטוב המואר בפלורסנטים מדכאים ושניירות מתעופפים בו. היא נראית חולה, עייפה ומבולבלת, מה שלא מונע ממנה לרקוד כאחוזת טירוף עד שהיא מתפוצצת – לא באופן מטאפורי, אלא באמת.

“Falcon” הוא האלבום שבו מנסים הקורטינאז להוכיח שהם רציניים וראויים להערכה. בהתאם לזאת, הוא איטי ו"בוגר" יותר מקודמו, עם שפע של שירי מיד-טמפו מייגעים. האלבום נפתח בשיר אפי בשם "The Opener", שבו חושף ליאם פריי את הגעגועים העזים שהוא חש למנצ'סטר כשהוא מעבר לים. אם לא הבנתם, הסיבה שהוא מעבר לים היא שהוא כוכב רוק גדול, אבל הוא מתגעגע לגשם של מנצ'סטר. איזה יופי של מניפולציה רגשית.

ניסיונות דומים נעשים ב-"Will It Be This Way Forever?", שיר דרמטי עם עיבוד אלקטרוני-תזמורתי, וב-"Last of the Ladies", בלדת פסנתרים שכל כך מנסה לרגש שתיכף מתפוצץ לה וריד בראש ברוב מאמץ. וזה לא שיר האהבה המביך היחיד באלבום. יש לו מתחרה רציני: "Take Over the World" מושר מנקודת מבטו של מחלק עיתונים לנערה ממעמד גבוה משלו. הוא תוהה מה יש לו להציע לה, וגם עונה: את האמת שלו. ואז, בפזמון, הוא מודיע לאהובתו כי הגיע הזמן שהם ישתלטו יחדיו על העולם. ניכר שהשיר נכתב במטרה ברורה לסחוף איצטדיונים. וכשהקהל כבר מזיע, משולהב ומותש, שולף ליאם את נשק יום הדין: "The Rest of the World Has Gone Home". אז מה אם הוא נשמע כמו בלדה של הארקטיק מאנקיז?

הקורטינאז מעולם לא התיימרו להיות מקוריים, ונראה כי גם המחסור החמור בכריזמה שממנו סובל ליאם פריי לא ממש מדאיג אותם. לשיטתם, כדי להיות הלהקה הגדולה ביותר באנגליה צריך להישמע כמו הלהקה הגדולה ביותר באנגליה. מבחינתם, הם קנו את המדריך וממלאים אחר ההוראות. אני לרגע לא טוענת שבהכרח קיימת קורלציה בין הצלחה ואיכות, אבל לא יכול להיות שזה עד כדי כך קל.