יצא גבר

הפינאלה של "האח הגדול" הציגה מאבק אמיתי על ייצוגי גבריות שלא הגיעו רחוק בשתי העונות הקודמות, של סער ואלירז. הרי כולם אוהבים בלונדיניות מבולבלות עם עיני עגל ועם פותנה אפילו אביגדור ליברמן היה מוכן לעשות שלום; אבל גם אחרי שאדי המשדר המתיש התפוגגו, אפשר להודות שדיממנו בידיים כדי להכריע בשאלה רבת החשיבות – מה זה בעצם גבר ישראלי מוצלח ויותר חשוב – מי ב"האח הגדול" מייצג אותו?

כי מעבר לשעתיים ארוכות ומיותרות, גמר "האח הגדול" סיפק לעם ישראל הזדמנות פז לדבר על המגזר המקופח באמת בתוכנית הריאליטי עתירת הרייטינג. לא, לא מדובר בנשים, טרנסקסואליות, הומואים, ערבים ואפילו לא לקויי שמיעה. בואו נדבר על גברים. גברים סטרייטים לשם דיוק.

גברים סטרייטים לא היו באמת מרכז העולם של "האח הגדול", עד העונה הנוכחית. אם המאבק של "האח הגדול" הראשון היה בין ייצוגי הישראליות הפרידמניים והבובליליים, הרי ששפרה קורנפלד היתה הקול שלנו בכנסת ישראל. שפרה, אישה ברמ"ח איבריה, העניקה מרווח נשימה לכל מי שחשב שהנה, שוב נפלנו עם ייצוג עילג ומביך של הישראלי המכוער, שבמקרה גם היה סטרייט, אבל מי באמת הבין מה רצה מחיינו.

ב"האח הגדול VIP" זכה האנדרדוג הגדול דודי מליץ, מי שלכאורה הזדנב אחר האקסית שלו והוכנס בתור פתיון מעליב מצד ההפקה, כלומר לא ממש ייצוג סטרייטי ישראלי קלאסי. מליץ הראה לנו שאנחנו אמנם מסתנוורים מזרקורים, אבל כשמגיע הרגע לחשבון נפש, אנחנו מעדיפים את הזוכה שלנו אנושי, או לפחות לא מנחם בן.

במבט לאחור, אפשר לומר שסער שיינפיין הוא אב טיפוס לסוג מסויים של גברים שאנו מכירים: נראה מעולה, בנות נופלות לרגליו, מחזיק פאסון בעובי שריון ובכלל - החיים פותחים לו את הרגליים. אחת לחצי עשור הוא עושה חשבון נפש, מגלה שיש שם איזה חור וממלא אותו בנסיעה לתאילנד או במקרה הזה כניסה לבית האח הגדול. סער הוא גבר גבר, שחוזר שבע ומתודלק אל המערה, מתניע את הקריירה הנכונה, וממשיך עד למשבר גיל הארבעים.

אחר כך גבר גבר הולך לתוכנית ריאליטי, משייף את ניביו המחודדים על הבחורה הראשונה שתסכים לשחק עבורו את תפקיד המעודדת בתיכון. גבר גבר מזייף דרמות של קשה להשגה, מתלבט כחצי דקה אם לשבור את ליבה של זו שמחכה לו בבית, מחליט שבריאות הבלו?שה שלו יותר חשובה ומסתער.

בסופו של דבר, מדובר בדמות ישראלית כל כך שחוקה, שהיא מעניינת בעיקר את איילה רשף, שהגיעה לגמר עם הינומה בלב ומוכנות לחתום על הסכם רכוש משותף על סך מיליון שקלים חדשים מאוד. בולבולון? רק מכה קלה בכנף, כיאה למי שהיה לדן חלוץ של הריאליטי.

אלירז שדה, לעומת זאת, הוא גבר מסוג קצת שונה, כמו שניסח זאת בעצמו: "אני יודע לבכות, אני יודע כאב". בזכות אמירה זאת ולא רק בזכותה, שדה הגדיר מחדש ואף המציא את הערס 2010; ערס שהוא לא טיפש בהכרח, לא מזרחי כמו שאשכנזים מדמיינים, לא אטום ולא אלים. במקום זאת, אלירז מייצג סוג של אבולוציה ישראלית לגבריות, שבה אפשר להיות גם רגיש וחד הבחנה וגם לא יומרני או טרחן. הפשטות המפורסמת שלו, שבה כל כך הרבה מדיירי הבית נתלו לטוב ולרע, היא לא באמת פשטנות או עילגות. כשאתה מסתפק במה שיש לך, לאף אחד לא באמת אכפת מהן החולשות שלך.

"האח הגדול" היא בסך הכל תחרות פופולריות למי שמצליח לפרוט לנו על הנימים הדקים של הנפש, ובין כל גברי "האח הגדול", אלירז שדה הוא מי שהיינו מאחלים לכל מי שאנחנו אוהבים. למעשה, ככה אנחנו רוצים את הגברים שלנו: הם לא צריכים להיות מושלמים, הם לא צריכים להיות שריריים מדי, גבוהים מדי או מבריקים מדי – מספיק שיהיו בעלי מספיק מודעות עצמית, משופעים בהומור ויקחו את עצמם ואת החיים בפרופורציות ראויות. בנות – קחו וישמו, בנים – צאו ולמדו.