פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לאהוב את דאנה

      האיחוד של משה ודאנה איבגי היה עשוי להתגלות כגימיק, אבל "היו לילות" הרגיש חומק מהמלכודת הזאת. אבנר שביט סנטימנטלי

      לאור המשוואה הקובעת כי משה איבגי משחק בכל סרט ישראלי שני, היה זה ברור שמתישהו הוא ישתף פעולה גם עם בתו, דאנה. המפגש הבלתי נמנע מתרחש כעת ב"היו לילות", הדרמה של רוני ניניו, ואף דורש מהם לשחזר על הבד את דמויותיהם במציאות – איבגי האב מגלם כאן שחקן ותיק ודאנה את בתו הצעירה.

      כתוצאה מכך עלה החשש שהאיחוד בין אחת המשפחות הגדולות של עולם המשחק הישראלי יתגלה כגימיק אופורטוניסטי, שלא לומר סנסציוני. אחרי הכל, שושלות מפוארות יותר מהאיבגיז כבר נפלו בפח הזה, כפי שיעידו "הכל עובר במשפחה" המביך של שבט דאגלס ו"אהבת אב" הנלעג של חמולת דפרדייה.

      אך למרבה ההפתעה, מתגלה "היו לילות" כסרט עדין, שאינו מנצל לרעה את שחקניו או את דמויותיו, ובכל זאת מצליח להפיק עניין ורגש. אולי הסיבה לכך היא כי בניגוד ליצירות מסוגו שקדמו לו, הוא אינו מנסה להציג את הקשר בין אדם לצאצאיו כטרגדיה או כפארסה אלא להראות כמה גדולה יכולה להיות המסירות של בת לאביה.

      כדי לעשות זאת, מניח ניניו בידיו של איבגי האב את דמותו של איש תיאטרון בכיר, המחרב לעצמו את הקריירה. שנים לאחר מכן הוא מנסה לחזור לבמה, אך מגלה שכל חבריו לשעבר הפנו לו עורף. מפני שגם אשתו הלכה כבר לעולמה, היחידה שיכולה לסייע לו בכך היא בתו, והיא מתגייסת למשימה בכל כוחותיה עד הרגע שבו היא מבינה כי עליה גם לדאוג לעצמה.

      מתוך הסרט היו לילות (יח"צ)
      הנחישות שלה תפורה בול על התפקיד. דאנה איבגי (צילום: יח"צ)

      תשכחו מהדיבורים על גימיק. היכולות של שני השחקנים הולמות היטב את תפקידיהם, ולכן היתה הצדקה אמנותית לבחירה בהם. איבגי האב משכיל לעצב דמות שיש בה מידה שווה של עוצמה ושל חולשה, וזאת כיאה למעמדו כשליט בלתי מעורער שמאבד אט-אט את כיסאו לטובת צעירים ממנו (ב-2008 הוא היה מועמד לפרס אופיר על שני תפקידים שונים, ובכל זאת הפסיד לילדון מיכאל מושונוב). כך, הוא מצליח לעורר בו בזמן הערצה ורחמים, וגורם לצופים להבין כי גם הוא בן אדם שאפשר להזדהות איתו.

      הפילמוגרפיה הקצרה של איבגי הבת התאפיינה עד עתה בתצוגות משחק נחושות, ונחישות זה בדיוק מה שצריך כדי לגלם את דמותה הכה עיקשת. איבגי אידיאלית לתפקיד, והאש בעיניה בוהקת שבאופן שרותם גם את הצופים למאבק למען אביה.

      אך "היו לילות" אינו רק סרט על אהבה לבני משפחתך - הוא גם סרט על אהבה לתיאטרון. בתו של האמן הוותיק נאבקת להחזיר אותו לאור הזרקורים כיוון שהיא מבינה כי הוא אינו מסוגל לחיות בלי לגעת בדפים של מחזה, להדריך שחקנים ולנשום את הריח המתוק של הבמה.

      העובדה שניניו בחר לזמר כאן שיר אהבה לתיאטרון אינה מפתיעה, משתי סיבות. ראשית, קולנוענים רבים, ובראשם וודי אלן וז'אק ריווט, כבר עשו זאת בעבר. חשוב מכך - ניניו בעצמו ידוע בעיקר הודות לעבודתו התיאטרלית (הוא היה, בין השאר, המנהל האמנותי של פסטיבל עכו), והקדיש גם את סרטו הקודם, "שחקנים", לעולם הבמה.

      מתוך הסרט היו לילות (יח"צ)
      שיר קינה לימים יפים וללילות יפים שהיו ואינם עוד. מתוך הסרט (צילום: יח"צ)

      את הסרט המושמץ ההוא, הזכור בעיקר בגלל סצנת עירום סרת טעם של יעל הדר, ביים ניניו עוד ב-1995, ולפני "היו לילות" לא שב למסך הגדול. עתה מתגלה כי ב-15 השנה שחלפו מאז מעט השתנה בתפיסה הקולנועית שלו, אך במקרה זה אין בכך רע: האיפוק והחסכנות של ניניו הם שמונעים מהסרט הטעון רגשית לקרוס דרמטית. חשוב מכך, בדרמה מסוג זה, אין צורך בתעלולי מצלמה אלא בעיקר בעבודה מדויקת עם הצוות. ניניו אולי אינו וירטואוז קולנועי, אבל הוא יודע לעבוד עם שחקנים כפי שמעט במאים מקומיים יודעים.

      התחושה המיושנת של הסרט אינה בעוכריו, כיוון שמלכתחילה הוא עוסק בגיבור הולך ודועך, שהעולם שהכיר הולך ונעלם. לפיכך, אין זה גם מקרי שניניו ליהק לאחד מתפקידי המשנה את גדי יגיל, שחקן ותיק שלא ראינו מזה שנים על מסכי הקולנוע הישראלי, ואין לדעת מתי נחזה בו שוב.

      אין זה גם מקרי שהבמאי קרא ל"היו לילות" בשם מזמורה מלא הערגה של אסתר עופרים. בדיוק כמוהו, גם סרט זה הוא שיר קינה לימים יפים וללילות יפים שהיו ואינם עוד.