הערבי הטוב

הראשונים להבין את הפוטנציאל האוסקרי של הסכסוך היהודי-ערבי היו האחים ברבש, שהושיבו בבית כלא אחד אסירים משני צדי המתרס. הם רק לא לקחו בחשבון שהקהל האמריקאי יתבלבל ויחשוב כי ארנון צדוק מגלם את הערבי ודווקא מוחמד בכרי הוא היהודי. למרות תמיכתו הברורה בדו-קיום, האקדמיה העדיפה על פני "מאחורי הסורגים" דווקא סרט שוויצרי, ובכך הפריכה את ההנחה שבאוסקר רק הפוליטיקה קובעת.

שנתיים אחרי שהאחים ברבש הציגו שוויון בין יהודים וערבים, הגיע רפי בוקאי הצעיר והראה שלפעמים הערבים הם קורבנות גדולים יותר מאיתנו. הוא עשה זאת באמצעות סאטירה מלחמתית עטורת פרסים, על שני טוראים מצריים התועים במדבר סיני בשלהי מלחמת ששת הימים ונקרים בדרכם בפטרול צה"לי. ברגע השיא של הסאטירה העצובה, ניכס לעצמו סלים דאו את המונולוג של שיילוק ובכך אילץ את הצד שמנגד להבין כי גם לערבים כואב כשדוקרים אותם.

הקולנוע הישראלי של שנות השמונים היה עוד יותר פוליטי וחתרני מאשר היום, ובהתאם לכך המשיכו יוצרים מקומיים לאמץ את נקודת המבט של הערבי. חיים בוזגלו, למשל, עשה זאת בסרטו הראשון, שבו גילם שלמה בראבא ישראלי ממוצע המעמיד פנים כי הוא פועל בניין ערבי. אלי יצפאן, הרבה לפני ימי החיקויים של מובארק, גילם מלצר ערבי.

בין קץ ממשלת האחדות להסכמי אוסלו, הנואשות של השמאל הישראלי להוכיח כי הדו-קיום אפשרי היתה גדולה מתמיד. דוגמה לכך היתה סרטו של איל חלפון על מלחמת לבנון, שמצא מכנה משותף בין החיילים הערבים והשבוי היהודי שלהם – התמיכה של שני הצדדים בנבחרת איטליה במונדיאל 1982. בסופו של דבר, האיטלקים זכו בגביע, ואנחנו נשארנו בבוץ.

שנה לאחר מכן הגיע כבר מבט פסימי יותר על עתידנו המשותף בארץ ישראל. אסי דיין השליך לפאב אחד את כל קצוות הקשת של החברה הישראלית, ובהם גם אשכנזים מיליטריסטיים, ערסים אלימים וטבח ערבי אחד. בניגוד לנעשה ב"אח הגדול" וכיאה למעמדו של דיין כנביא זעם, כאן זה הסתיים במרחץ דמים.

ערן ריקליס מתעסק יותר מכל במאי ישראלי אחר בגבולות השברירים שבין היהודים לערבים. הוא כתב את "גמר גביע" וגם ביים את "ביום בהיר רואים את דמשק" ואת "עץ לימון", שעסקו בנושא, אך סרטו הטוב ביותר הוא "הכלה הסורית", שבו הציג את סיפורה העגום של דרוזית מרמת הגולן העומדת להתחתן עם כוכב טלוויזיה סורי. קל זה לא יהיה.

לאחר שכל כך הרבה במאים יהודים התיימרו לשים את עצמם בעורם של הערבים, הגיע ב-2004 סרט שאשכרה נעשה בידי במאי ערבי ישראלי. תאופיק אבו-ואיל, שלמד באוניברסיטת תל אביב אך התקשה להסתדר במסגרת שלה, הגיש יצירה פיוטית על משפחה מאום אל-פאחם שבניה מתקוממים נגד שלטון היחיד האכזר של אביה. הסרט של אבו-ואיל קצר הצלחה ברחבי העולם, מכאן ועד קאן, אבל מאז די נעלמו עקבותיו.

כיאה ליוצר שמביים פעם בשנה סרטים המיועדים בעיקר לקהל בינלאומי, עסק עמוס גיתאי לא פעם בהיסטריה בהיסטוריה של הסכסוך היהודי-ערבי. כך הוא עשה ב-2005 גם בסרט זה, שבו גילמו נטלי פורטמן, חנה לסלאו והיאם עבאס שלוש נשים הנקלעות למסע משותף ברחבי הארץ. הסרט מסתיים ברגע שבו עבאס ולסלאו מתעמתות על רקע "חד גדיא" של חווה אלברשטיין – קטע מוזיקלי המבהיר לנו כי בדיוק כמו הקולנוע של גיתאי, גם הסכסוך הוא מעגל שאין לו סוף.

כפי שקורה גם ב"עג'מי", הקולנוע הישראלי אהב תמיד לתאר סיפורי "רומיאו ויוליה" בין יהודים וערבים. סיפור שכזה גם עומד במרכז סרטם של ארז תדמור וגיא נתיב, שבו מגלמים לירון לבו (שהתאהב בפורטמן במהלך צילומי "אזור חופשי") ולובנה אזאבל צעירים משני צדי המתרס הנפגשים במקרה בגרמניה ומפתחים סיפור אהבה כמעט בלתי אפשרי.

האמת היא שמכל הסרטים הישראלים של השנים האחרונות, ל"ביקור התזמורת" היה את הסיכוי הגדול ביותר לזכות באוסקר. אחרי הכל, הסיפור על התזמורת המצרית שהולכת לאיבוד בעיירה ישראלית נידחת הוא קומדיה אנושית מהסוג שהאקדמיה כל כך אוהבת. אבל כיוון שהבמאי ערן קולירין הפגיש בין מצרים שלא יודעים עברית וישראלים שלא יודעים ערבית, הדמויות דיברו ביניהן אנגלית – ועובדה זו פסלה את המועמדות של הסרט.