פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פרשס

      לא כל הזמרות שהשתתפו אמש בערב המחווה למוטאון יצאו מהאתגר בשלום, אבל לפחות הוא איפשר לנינט לשיר על הברכיים ולרונה קינן לרקוד כאילו אין מחר

      הבידוד המדיני אינו הנתק הגלובלי היחיד של ישראל - גם מבחינה מוזיקלית היא סירבה באופן מופגן לאמץ בזמן אמת טרנדים ששינו את העולם. יצירות הפופ המדהימות שיצאו מבית הלייבל מוטאון הן דוגמה מצוינת לכך – למרות היותן להיטי ענק מושרים בפי כל, המוזיקה הישראלית הפופולרית מעולם לא ראתה בהן השפעה שצריך להתייחס אליה. לראיה – מהשירים שבכל זאת חדרו לאוזן המקומית, ובהם "I Heard It Through the Grapevine" (במקור בביצוע של סמוקי רובינסון עם קאבר אדיר של מרווין גיי) זוכרים כאן בעיקר את הביטויים הקליטים שמופיעים בהם ("Honey Honey" במקרה הנוכחי) ולא את שם המבצע. תופעה זו רק החמירה עם התעצמות כוחו של גלגלצ, שבה ממילא ויתרו על פרטי השיר בשביל עוד דיווח תנועה.

      לכן, לא פלא שרוב המשתתפות בערב "My Girl", שנערך אמש (שבת) בתיאטרון חולון במסגרת פסטיבל אישה, התקשו להתמודד עם השירים האלו. החיזוק לטיעון זה הגיע בדמות להקת הליווי הקבועה של הערב, פאנקנשטיין, הרכב על טהרת הגברים שלמעלה מעשר שנים מבצע קאברים לשירי מוטאון בצד שירים מקוריים. לאחר הפתיחה המאכזבת של גל דה פז (קול גדול, נשמה לא כל כך) ושל מיקה שדה (היא שכחה שגם דיוויד בואי ומיק ג'אגר לא יצאו טוב מ-"Dancing In The Streets" של מרתה והוונדלאז), קפצה הלהקה בהובלת הסולן המצוין אלרן דקל והעלתה בהליכה את הערב בארבע רמות. לא שפאנקנשטיין הם מבצעים מושלמים או שיש סיכוי שבארי גורדי, מנהלה האגדי של מוטאון, היה מחתים אותם כתקווה השחורה הגדולה, אבל הם לפחות חיים ונושמים את האווירה, הגרוב והסטייל הדרושים לכניסה לנעלי הענק של אמנים כמו הסופרימס והפור טופס.

      נינט טייב (נמרוד סונדרס)
      ביצוע סקסי ומפתה. נינט טייב אמש (צילומים: נמרוד סונדרס)

      למרות הבדלי הרמות הגדולים למדי, ישנו יתרון בביצוע שירים שאינם ארוחת הבוקר של זמרות ישראל. הצליל ההדוק ומלא הניסיון של פאנקנשטיין והגרוב שב-DNA של שירים כמו "Stop! In The Name of Love" (במקור של הסופרימס) איפשר לקהל לצפות ביוצרות כמו אפרת גוש, נינט, יעל דקלבאום ובעיקר רונה קינן כשהן זזות כפי שהן לא מאפשרות לעצמן כשמדובר ביצירתן האישית. גוש, עם ביצוע שבצער רב יש לכנותו "מה היא חשבה לעצמה" של "Reach Out" (במקור של הפור טופס), הפגינה סקס-אפיל כריזמטי שהסתיים בריקוד מלא לסבו-שיק עם יעל דקלבאום לצלילי השיר של מרווין גיי שאוזכר בתחילה. במילים אחרות – עם הופעה כזו, לאף אחד לא באמת היה אכפת מה גוש שרה.

      השחרור הפיזי של היוצרות המשיך להיות העוגן של הערב כשנינט סיימה לטפל ב-"I'll Be There" של הג'קסון פייב בביצוע סביר ועברה לביצוע סקסי, מפתה ותפור היטב של "What's Going On?" של מרווין גיי. בעוד רוב הזמרות איבדו אמינות עם מבטים תכופים לעבר רצפת הבמה כדי לקרוא את מילות השיר, נינט השתמשה בביצוע שהתנהל ברובו על הברכיים כדי להפוך את החיסרון ליתרון.

      אפרת גוש, גל דה פז, אלרן דקל, מיקה שדה, נינט טייב, רונה קינן ועם יעל דקלבאום (נמרוד סונדרס)
      בסיום כל הזמרות עלו יחד לבמה וזזו כפי שמעולם לא הרשו לעצמן

      זה לא קורה הרבה, אבל דווקא בערב הזה הצליחה זמרת ישראלית לגנוב את תשומת הלב מנינט. באופן אירוני לחלוטין, הייתה זו רונה קינן. אם יש יוצרת שזרה לנפש המוטאונית, זוהי קינן – נסיכת התרבות הישראלית, אליטה תרבותית של שירה וספרות, הרחוקה מסול ואר אנ' בי מרחק חווה אלברשטיין מאיציק קלה. קינן, בניגוד לזמרות האחרות בערב, לא ניסתה להתכחש למרחק וביצעה במבטא ישראלי ובקול צרוד את "My Girl" של הטמפטיישנז, מחייכת למשמע האירוניה המגדרית שיש בביצוע של אישה לסבית לשיר הנפלא.

      זה היה רגע קסום ומנצח, שבו הפך קאבר מסתם גרסת כיסוי של אמן מפוהק לשיר אישי וטעון רגשות. אם כל זה לא הספיק, בנאמבר המסיים עלו כל הזמרות מחדש לבמה כדי לבצע את "Ain't No Mountain High Enough" של דיאנה רוס. בביצוע הזה ניצלה קינן את העדר הכובד של הגיטרה על כתפיה והתפרעה בריקוד על הבמה כאילו הבינה עד כמה השמיים המוזיקליים באמת פתוחים ביחס למאופקות הרגילה שלה. המסקנה מהרגע המשחרר הזה היא שגם אם מוטאון לא השפיעה על המוזיקה הישראלית בזמן אמת, לאמנים דוגמת קינן עדיף להזכיר שמוטב מאוחר מאשר לעולם לא.