"אני חושב שאנחנו צריכים יותר פוסט-יחסי-מין ופחות פוסט-רוק/ זה מרגיש כאילו שהבילד-אפ נמשך לעד/ אך את לא נוגעת לי בזין" שרים לוס קמפסינוס ב-"Straight in at 101" ובמשפט אחד מבהירים את כל האידיאולוגיה שעומדת מאחורי המוזיקה שלהם. בעוד שהפוסט-רוק - יפה ככל שיהיה כשעושים אותו כראוי - פונה אל פסבדו-אינטלקטואלים או היפסטרים סמי-מורכבים, שאוהבים את השקט של לפני הסערה יותר מאת הסערה עצמה, לוס קמפסינוס נכנסים בבום ולא מפסיקים להתקיף ולעורר מהומות עד השנייה שהם יוצאים מהחדר.
"דמיינו את תחושת הבזבוז האדירה/ את ההשפלה/ את הבושה/ כשאף לא רגע אחד בכל המאה היה שלי"
האלבום השלישי של הלוס קמפסינוס, "Romance Is Boring", שיצא חודש שעבר, לא שונה באווירה מהריליסים שקדמו לו. הביקורות שיצאו עד כה טוענות בצדק שהשביעייה מויילס התבגרה קצת, שהשירים שלה נהיו מורכבים יותר, שהם מסוגלים פתאום לספק שירים שקטים ושהפאנק -פופ שלהם קל יותר לעיכול, אך הרעיון הוא אותו רעיון: מסרים ברורים, שירים מיידיים, אנרגיות חסרות מעצורים וזלזול בפור-פליי; הם חרמנים ומשעשעים, כאובים ומתבכיינים, סרקסטיים ובעלי מודעות עצמית. קלישאתי ככל שזה ישמע, לוס קמפסינוס מייצגים את רוח הנעורים; הם לא חושבים לפני שהם מדברים או עושים, יורקים את האמת לפנים, דורכים על כל טאבו ומתנגדים לקונפורמיזם.
"את מחמיצה פנים מתוך שינה/ אני מתעורר ועדיין מפהק/ אנחנו מוכיחים זה לזו שרומנטיקה היא משעממת/ ברור שיש דברים שהייתי יכול לעשות אם הייתי אפילו חצי מוכן שנוכיח זה לזו שרומנטיקה היא משעעמת"
את לוס קמפסינוס צריך לקבל במנות קטנות. זו להקה של אי-פיז וסינגלים. עד היום, לשמוע אלבום שלהם מתחילתו ועד סופו היה פעולה קצת מעיקה. זה לא שיש פילרים או רגעים לא ראויים, אלא שהם דחוסים מדי, צווחנים, צורכי אנרגיה, מתקתקים ומסוגלים לעלות על העצבים כשלא נזהרים בצריכת המינונים הנכונים. לכן, לקח זמן עד שהאזנתי ל-"Romance Is Boring" בצורה איכותית. האלבום דלף כבר לפני מספר חודשים ומאז הוא יושב לי על ההארד דיסק, כשאני נותן לו מדי פעם להתנגן ברקע, אך אף פעם לא מביא עצמי להסתובב איתו באייפוד או לקרוא את המילים של השירים שעליו. 48 דקות של לוס קמפסינוס נראו לי כמשהו שלא אצליח להתמודד איתו אחרי שההתלהבות מהצליל החדש שלהם עזבה אותי. טעיתי.
"תפסתי את הזרוע שלה והיד שלי נסגרה מקצה לקצה/ אמרתי שהיא לוקחת את הדיאטה רחוק מדי/ היא חייבת לחפף קצת/ אך היא לא אוכלת שוב/ היא לא אוכלת שוב/ היא לא אוכלת שוב"
השבוע האזנתי ל-"Romance Is Boring" מספר פעמים בדרך שאלוהים התכוון אליה והבנתי מחדש כמה שלמרות ההיפראקטיביות מדובר באחת מהלהקות המעולות ביותר של השנים האחרונות. המלודיות שלהם התחדדו והמוזיקה שלהם הפכה למיוחדת יותר וקצת פחות מיידית - כלומר, על פני השטח לא שמים להבדל, וכל קטע כמעט נשמע כמו להיט אינדי פשטני בפוטנציה, אך אחרי מספר האזנות שמים לב לרבדים נוספים שמגיעים מהאזורים שחברי לוס קמפסינוס תמיד אמרו שהשפיעו עליהם, על אף שלא היה ממש ברור במה (כמו שיו שיו ופרנטיקל גירלס, שחברים משתיהן מתארחים באלבום). אפשר לתת את הקרדיט על כך להפקה של ג'ון גודמנסון (שעבד בעבר עם דת' קאב פור קיוטי, וו טאנג קלאן, בלונד רדהד, פייבמנט ועוד), אבל גודמנסון הפיק גם את "We Are Beautiful, We Are Doomed", כך שכנראה מדובר בתהליך משותף וחיובי למדי.
"קיבלנו שיחה/ האם אנחנו מעוניינים?/ האמת היא שאנחנו לא מעוניינים בכלל/ נקרענו מצחוק וצעקנו לעוד/ אבל אם זה משנה את החיים שלך/ האם היו לך חיים לפני כן"?
אך למרות האיכות הברורה של המוזיקה, הכוח של "Romance Is Boring" הוא דווקא בטקסטים המחודדים, שבניגוד לאלבומי העבר כבר לא נשמעים כמו עירבוב מבורך של כותבי טקסטים בריטים אחרים כמו ג'ארוויס קוקר, מוריסי ואדי ארגוס, אלא כמשהו שהוא לגמרי שלהם; משהו חצוף, נונשלנטי, מלא בביטחון, עמוס בשנינויות ותובנות ומעביר לא מעט מסרים שקל לכל צעיר ליברלי מתקדם לעמוד מאחוריהם - מאתאיזם ועד חיי לילה, מאהבה ועד סקס מזדמן. בעצם, אם ההברקות של קוקר, מוריסי וארגוס גורמים למאזין להרגיש כאילו שהאיש הכי חכם בעולם שר להם כרגע, הטקסטים של לוס קמפסינוס מעבירים את התחושה שאתה מדבר עם אחד מהחברים היותר חכמים שלך. הם אנושיים וקרובים באופן מטריד ואולי בגלל זה גם לעיתים עולים על העצבים. אך שווה לתת להם הזדמנות: תחשבו מה היה קורה אם הייתם מרחיקים מכם את כל החברים שעיצבנו אתכם במרוצת השנים. נכון - הייתם נשארים לבד.