האתגר הגדול של סדרות הדרמה הישראליות הוא לייצר אמינות. העובדה שהטקסטים נכתבים בעברית אמורה להיות היתרון הכי גדול של תוכניות המקור, אך לא פעם זה מה שמכשיל אותן. בניגוד לסדרות האמריקאיות, שבהן קשה לנו להבחין בדקויות של השיחה בגלל פערי השפה, בעברית הדברים פשוט צורמים לאוזן. הצופה מאזין לדיאלוגים, בוחן את התכנים ולא מסוגל להתעלם: זה פשוט לא טבעי.
גם החבר'ה מ"עספור", סדרת הדרמה שעלתה אמש (ראשון) בהוט, נופלים לאותה מלכודת. כולנו מכירים ערסים, כולנו שהינו פעם או פעמיים לצד טיפוסים עממיים, לכולנו יצא להיתקל בסטלנים ובעבריינים ובחבר'ה שנחשבים לשוליים של החברה, וזו בדיוק הסיבה שחוסר הטבעיות של השיחות שלהם כל כך בולט. אנשים לא מדברים ככה. אפילו לא ערסים מירושלים.
מציצה ונפגעת
באופן אירוני למדי, דווקא הריאליזם אמור להיות גולת הכותרת של "עספור". הסדרה מתמקדת בחבורת גברים ירושלמים, שנעים בין היותם סטלנים חביבים לפרחחים פורעי חוק, המתגוררים במזבלה בפרברי העיר במעין זולה אידיאלית ומתמודדים עם המציאות בדרכם הייחודית. אין להם את השיחות המתחכמות של "הבורגנים", אין להם את הדילמות הדרמטיות של "שבתות וחגים", זו לא המשפחה המתוסבכת מ"הכל דבש", הכל אמור להיות עממי ופשוט, ללא יומרות פלצניות, אך התוצאה רחוקה מלשכנע.
זה לא שיש לנו סלידה מעבריינים או מסטלנים, אך התחושה היא שמשהו שם מנופח ומוגזם. העובדה שהחבר'ה מעשנים ג'וינט, למשל, לא אומרת שהם חייבים להצטופף במעגל, לדחוק אחד בשני "תעביר ת'פייסל", להחזיק את הסיגריה המגולגלת בקצות האצבעות ולמצוץ אותה כמו נרקומנים. אם הם נכנסים לבנק, למשל, הם לא חייבים להשתטות, להתנהג בגסות, לצחוק כמו מפגרים ולבקש מציצה מהפקידה (סוכריה בירושלמית, אם לא הבנתם, חה חה חה). גם לעממיות יש גבולות.
גם שאר הדמויות נופלות לקלישאות, ולא פחות צפויות. העובדה שעמית (המגולם על ידי דן שפירא), למשל, הוא בן טובים, לא אומרת שהוא חייב לבטא בקול שוב ושוב את רגשי הנחיתות והסירוס מאביו, או להזכיר ש"אני חייב להוכיח לו שגם אני יכול להצליח". לא כל אחד חייב לדקלם את הבעיות שלו, לא חייבים להאכיל אותנו בכפית את המורכבות של הדמויות. תנו לנו קרדיט.
מחוץ לפמליה
אך הפספוס הגדול ביותר של "עספור" טמון בייצוג המאכזב של האחווה הגברית. הזולה של החבר'ה של "עספור" אמורה לשקף את חלומה של כל חבורת גברים, וזאת על אף שהם ישנים באוטובוסים נטושים ומתרחצים במקלחות ארעיות. אם יש משהו ש"הפמליה", למשל, מצליחה לתאר בצורה מדויקת זה את הקסם של החברותא הגברית, את הגשמת החלום הנושן שבו כל החבר'ה גרים ביחד בווילה משותפת, בגן עדן פרטי, וחולקים את חיי החופש האולטימטיביים, ללא חוקים וללא גבולות. מהבחינה הזו אין הבדל בין האוטובוסים הנטושים של ירושלים לאחוזות המפוארות בהוליווד. הקסם הוא באווירה.
אין גבר שלא היה רוצה להיות חלק מהחבורה של ויני צ'ייס, על אף שטרטל או ג'וני דרמה אינם נחשבים לגאוני הדור. אין אחד שלא נשבה בחברות האמיצה, בפתיחות בין החברים או בהיכרות המעמיקה, על אף שהדינמיקה כוללת בעיקר ירידות וקטילות. כשמסתכלים על מוטי ואיציק (המגולמים בהצלחה על ידי שלום מיכאלשווילי ועוז זהבי) ועל קצר וניוטון (שמגולמים בהצלחה פחותה על ידי גיא עמיר וחנן סביון, תסריטאי הסדרה, שניכר עליהם שמשחק הוא לא תחום ההתמחות העיקרי שלהם), קשה להניח שמישהו נשבה בקסמם או משתוקק להצטרף אליהם לערב קלפים ועישונים. לפחות לא אני.