1. החלק הראשון של ההופעה של אלן פרסונס פרוג'קט, שהתקיימה אמש (ראשון) בהיכל התרבות, עבר יחסית באדישות. אבל לאחר ההפסקה, גם בני ה-40 וה-50 מצאו את הניצוץ כדי לקום על הרגליים ולחגוג רגעים יפים מהחיים שלהם. פרסונס ניגן פיסה מכובדת מהאלבום שתמיד מצאתם בארון המציאות של חנות התקליטים שבה גדלתם, "The Turn of a Friendly Card" (אצלנו בנח"ל היה חובה להחזיק בו לצד פנקס שבי), ואחר כך היה גם את "Eye in the Sky", שסגר לפני ההדרן.
המחזה של בני 40 ו-50 שקמים על הרגליים ומוחאים כפיים תוך הנעת הגוף מימין לשמאל אף פעם לא נראה טוב בהופעת רוק. מהצד תמיד אפשר לתאר את זה כמשהו שמזכיר לך אימהות שבאות לראות את הבנים שלהן במסיבת סיום, אבל אפשר לראות בזה גם רגע קטן של חסד. אותה נגיעה שמוזיקה מעבירה בך, רק שכל אחד לוקח את זה אחרת. מבחינה זו, פרסונס סיפק את הסחורה.
2. את הקהל, שכמעט מילא את היכל התרבות כבוד אפשר היה לחלק להרבה קבוצות, חוץ מקבוצות גיל. היו שם הרבה דוברי רוסית ודוברי עברית במבטא רוסי, שתרומתם להגדלת כמות האמנים הזרים שמגיעים לישראל לא תסולא בפז. יכול להיות שפרסונס הוא אחד מאותם אמנים שחדרו את מסך הברזל שנייה לפני נפילתו, ואולי אצל יוצאי חבר העמים הוא מתקשר לביטלס ולווינגס, אין לי מושג. כך או כך, נראה כי הישראלים שהגיעו מאותן מדינות אוהבים קלאסיקות בדיוק כמו שהם אוהבים רוק כבד.
היו חסרים לי בקהל פרצופים צעירים יותר. כשהייתי בתיכון הלכתי לראות את ג'טרו טאל בקיסריה והיו שם הרבה צעירים. כשהייתי בתיכון, החלום של הרוק להיות מתקדם איתגר אותנו אמרסון, ג'נסיס, אבל כנראה שהמוזיקה הזו לא מאתגרת יותר את בני העשרה. לפחות ככה זה נראה במופע. הטכנולוגיה המציאה כל כך הרבה דברים שהשתלטו על הדמיון שהפרוגרסיב נראה להם כמו ניסיון אינפנטילי. הפסד שלהם.
3. כיאה למי שנקשר לתקליטים הכי מדויקים בהיכל התהילה של הרוק, המופע של פרסונס מוקפד, מנוגן היטב, נשמע חד ומתוכנן עד התו האחרון. חלוקת השירים נעה מ- "I Robot" ותקופת הפרוגרסיב לייט, דרך להיטי שנות ה-80 ופופ מהודק של "Don't Answer Me", ועד העבודות האחרונות שלו. היו שם מלודיה ויומרנות, מתקתקות מוזיקלית מבריקה ופזילה לעבר החלל, ווטרס ומקרטני, וכמובן נגנים מעולים. פרסונס מנפק רשימת שירים שאין בה כמעט נפילות, אבל כיאה למי שתמיד ייזכר קודם כל כמי שהשתתף באלבומים של, גם מהופעה שלו אתה לא זוכר פנים לשירים וגם לא איזושהי חותמת אישית שתהפוך את הטוב למיוחד ואת היפה למרהיב.
את רוב ההופעה העביר פרסונס על במה קטנה מאחור, ולמרות הצורך המוגזם שלו במחיאות כפיים מהקהל וסגידה לעברו, הורגש מחסור בנוכחות שלו. כפי שהיה בחלק לא קטן מקריירת הסולו שלו, היה חסר בהופעה צעד נוסף קדימה כדי לקחת את הכל לפסגה המתאימה. למרות ההופעה הנעימה, שזה בעצם הכי חשוב, פרסונס נשאר עדיין הזה ששוכב בסוף ארון התקליטים שלך. גם אחרי הערב הזה אתה לא תשכח את התקליטים שלו, אבל גם לא תזכור אותם אחרת אחר כך.
