אתם נמצאים בבר סואן, עשן, מוקפים באנשים צעירים בני גילכם. מה זה צעירים? כל אחד וההגדרה שלו, אבל אדם בן 75 לא מוגדר אצל אף אחד כצעיר. פתאום נכנס פנימה אחד כזה. הוא לא עובד של המקום, גם לא הבעלים. סתם אורח, שבדיוק כמוכם, בא להעביר ערב בכיף ואפילו עולה פתאום לבמה ומתחיל לבצע איזה שיר שהתנגן ברדיו לפני חמישים שנה. מה תהיה תגובת הנוכחים? סביר להניח שהיא תלווה בפרצי צחוק נבוכים ובתנועות של אי נוחות לנוכח המחזה הסוריאליסטי.
העיסוק בהגדרות הוא נדבך מרכזי ב"חרדתו של המלך סלומון", ספר המופת של אמיל אז'אר, שראה אור בתרגומו המחודש והנפלא של ניר רצ'קובסקי 19 שנים לאחר שתורגם לעברית לראשונה (אביטל ענבר, עם עובד). ז'אן הוא נהג מונית, שאותה הוא חולק עם שני שותפים צ'אק האמריקאי וטונג הקמבודי. ז'אן משתייך לז'אנר הערס הרגיש - אגרסיבי בחיצוניותו, אבל חובב מושבע של הגדרות מילוניות, ובעל קיבולת בלתי נדלית של חמלה ורצון לעזור. יום אחד הוא אוסף את סלומון רובינשטיין, קשיש יהודי בן 84, המפתיע אותו עם הצעה שאי אפשר לסרב לה לעבוד כשליח בארגון המתנדבים והמעשים הטובים שלו תמורת תשלום ההלוואה שלקח ז'אן עם שותפיו למונית. באחד הימים נשלח ז'אן אל קורה למנר, זמרת עבר נשכחת, ומגלה שלה ולסלומון עבר משותף וסודות שמעולם לא נחשפו.
דוגמת הזקן והבאר שהובאה למעלה אינה מקרית. במקרה של המלך סלומון (שמכונה כך על ידי ז'אן בשל מעשיו הטובים), ההגדרה המתאימה לסצנה שכזו היא לא סוריאליזם או פתטיות אלא עליונות. ככל שסלומון מזדקן הוא מפחד פחות ופחות מהמוות (בהמשך מגלה ז'אן את הסיבה). אז'אר עושה צחוק, תרתי משמע, מהשבלונות המקובלות בעולם המערבי המודרני. 31 שנים לאחר שנכתב, "חרדתו של המלך סלומון" הוא עדיין ספר רלוונטי, משום שלא רבים העזו לפניו ואחריו לטשטש את הקו בין זקנה לצעירות, ולהציג את הקשישים כאנשים בעלי תוחלת וערך חברתי גבוה ולא כחסרי ישע שממתינים לסוף הדרך. אם בתחילה מסתכל ז'אן בסלומון וקורה בצורה שבה נוהגים כולנו להביט בהם, בהמשך משתנה הגישה שלו (עמוד 121): "זה נכון שהשנים מחזיקות אותנו בתור בני ערובה, מדמואזל קורה, את לא צריכה להסתגל לזה".
החיים מאחוריו
מעל לכל, מה שהופך את הספר למאסט הוא היכולת של אז'אר להצחיק דווקא במקומות הבעייתיים ביותר, ובל ישתמע מכך שהוא עושה את זה כפתח מילוט ליצירת קתרזיס. יש בספר לא מעט רגעים מביכים ומשתקים, שבאופן בלתי מובן ובלתי צפוי הקורא יוצא מהם צוחק ומוטרד בו זמנית. "חרדתו של המלך סלומון" הוא ספר קורע אך הוא רחוק מלהיות קומי, ויש לו את כל המוטיבים של ספר פולחן, אולם סיווגו כקאלט רק מפחית מהיותו יצירה שראויה להכרה גדולה בהרבה.
תחת שם העט אמיל אז'אר כתב רומן גארי שלושה ספרים נוספים. הזכור מכולם הוא "כל החיים לפניו" הקשה, שבו עסק גארי בחיבור בין דורות, בעוולות העולם ובמתח בין מיעוטים, כשברקע שואת יהודי צרפת. המרכיבים ב"חרדתו של המלך סלומון" זהים, הביקורת היא אותה ביקורת, אבל כמה שהמוצר שונה. השילוב בין ההומור היהודי של סלומון לחוכמת החיים של ז'אן, שגאה לראות את עצמו כאוטודידקט, מייצר תבשיל ערב לחיך שלא מאפשר להוריד את העיניים מהספר אפילו לרגע. כמו שצ'אק אומר (עמוד 86): "עם ההומור היהודי אפשר לעקור שיניים בלי שזה כואב, לכן רופאי השיניים הכי טובים באמריקה הם יהודים".
אי אפשר להתעלם מכך שזהו הספר האחרון שכתב גארי, ובשל כך צריך להתייחס אליו כאל צוואה או לפחות כאל חלק ממנה. בעמוד 208 אומר ז'אן: "כשאוהבים מישהו, תמיד נשאר משהו". בשנה שבה יצא הספר, 1979, התאבדה השחקנית ג'ין סיברג, שהייתה נשואה לגארי בין 1962 ל-1970. שנה מאוחר יותר הוא שם קץ לחייו ביריית אקדח. במכתב שהשאיר חשף כי הוא האיש שכתב תחת השם אמיל אז'אר, ושהתאבדותה של סיברג לא הייתה המניע להתאבדות שלו. את האמת לא נדע לעולם, אבל די בטוח שלאורך העשור שבו חיו בנפרד נשאר בלבו משהו. לאחר שתקראו את "חרדתו של המלך סלומון" המופלא, גם לכם יישאר משהו מאמיל אז'אר.