חיים את החיים

כשאני מנסה להתבונן אל תוך עצמי ולהבין מה אני כל כך אוהב במוזיקה של ערן צור במשך שנים כה רבות, אני נזכר קודם כל בתקופת הצבא שלי. באמצע שנות ה-90 הייתי חייל שבוז. גם העובדה ששירתי בתפקיד ג'ובניקי וחזרתי כמעט כל יום הביתה לא גרמה לתקופה הזאת להיות קלה במיוחד עבורי. המסגרת חנקה, האנשים הטריפו ומצב הרוח היה דרך קבע על הרצפה.

"עיוור בלב ים", שיצא פחות או יותר באותה התקופה, היה נדמה כפסקול אידיאלי לפאזה הזאת. העצבות הזאת, שחלחלה בשירים כ"קיץ", "שלושת האחים" ו"ערב ב' כסלו" המופתי השתלבה היטב עם היום יום המלנכולי ההוא, וחיברה אותי בעבותות רגשיות חזקות ליצירה של צור.

כי מתי בעצם יצירת אמנות הופכת להיות משמעותית באמת עבורך? כשהיא מצליחה להגיד לך משהו על החיים שלך. כשאתה רואה את עצמך בתוכה, גם כשמי שיצר אותה מעולם לא פגש בך. אפילו שערן צור כותב לרוב על חוויות שזרות לי (נשבע שמעולם לא עשיתי דבר חריג עם מקל שירותים), מצאתי את עצמי במוזיקה שלו עוד בימים שבהם חבר בתיכון העביר לי דיסק חדש שקיבל, של להקה בשם כרמלה גרוס ואגנר.

לא הרגשתי שאני "פרח שחור בין פרחים לבנים", כפי שצור שר, אבל הוא הצליח להעביר אליי את הרגשת האאוטסיידריות של הפרח הזה. לא הייתה לי חרדת נטישה, אבל "עלבון" הצליח להרטיט אותי פעם אחר פעם (במיוחד בביצוע בהופעות, כשצור זועק למיקרופון: "בגללך!"). גם הסיפורים של חנוך המחנך ושל החבר של המשוגע לא מתכתבים בשום צורה עם החיים שלי, אבל הם מצליחים למקם אותי היטב כניצב המסתכל מהצד אבל מרגיש בפנים.

אולי זה כי בערן צור יש אותנטיות משכנעת כל כך. נדיר שעוף מוזר במידה כזאת (באמת, לא כפוזת אביב גפן) מצליח לזכות בהערכה ולייצר כבוד כלפיו, על אף חריגותו. מי באמת החזיק מהילד המוזר בבית-הספר ששיחק עם האיפור והבגדים של אמא שלו כשאף אחד לא ראה? מי הזמין לכדורגל את הילד שכולם היו בטוחים שהוא הומו? ערן צור כן מוזמן למסיבת הכיתה של הרוק הישראלי כיוון שהוא מפגין את האמת שלו, בתוך ז'אנר שמעריך מאוד אותנטיות, וכשאתה עומד בגאון מאחורי האמת שלך, שונה וביזארית ככל שתהיה, אף אחד לא יכול לפגוע בך בעזרתה.

כי כמה אפשר לצחוק על הצד הנשי שלך כשאתה בעצמך שר את "ואז הופיעה בטי" או את שיריה של יונה וולך? כמה אפשר להסתלבט עליך שאתה סוטה, כשבהופעותיך אתה מבצע בחיוך רחב את "לשטוף לה את הרגליים ולשתות את המים"? אז במקום לצחוק - מקשיבים. שומעים את הקול הזה שחודר עמוק, מאזינים לטקסטים המסקרנים והאניגמטיים, מתמוגגים מהלחנים של יובל מסנר ומרגישים שהנה, יש מוזיקה שמצליחה לדבר אליך.

היו תקופות ששמעתי את המוזיקה של ערן צור כמעט יום יום. במשך שנים פקדתי בעקביות כל הופעה שלו באזור תל אביב. צור הוא מהאמנים שמופיעים בקביעות, והרבה. ובכל זאת, נדמה שכמעט כל הופעה שלו היא טרייה ורעננה. בדרך כלל אתה יוצא ממנה עם תיאבון לעוד אחת, במקום עם הרגשת שובע. בהופעות החשמליות הוא שוב ושוב מצליח לייצר את הלהט שצריך כדי להסתער על במה ולכבוש אותה. בפסטיבל הפסנתר האחרון הוא חרך את הבמה כאילו זו הפעם הראשונה שבה איפשרו לו לעלות על אחת כזאת.

במופע "מים גנובים", שאותו הריץ במשך שנים יחד עם יובל מסנר, בדק עד איפה יכולים להגיע ביצועים מינימליסטיים (רחוק, מסתבר). בשורה של הופעות עם שותפים שונים – מאביתר בנאי ועד שלומי שבן – הצליח לייצר ערך מוסף ולקיים הפריה הדדית אותנטית. גם בתוך המכובדות לכאורה של רביעיית מסנר הצליח לייצג את עצמו ואת שיריו בצורה קולעת ולתת לצופה את התחושה שמשקיעים בו.

בין כל פאזות היצירה שלו, מזו של הרווקות התל אביבית הצעירה, ההוללת, עם סימני השאלה המיניים, דרך תקופת הכמיהה לאהבת אישה, ועד פאזת הנשוי פלוס שניים – ערן צור מצליח לעניין, לרגש ולשכנע שבמוזיקה שלו יש תכלית בתחתית.

כשאמן מסקרן כזה מזמין אותך למסע בנבכי אישיותו המוזרה והמסוכסכת, אתה בא. וכשאתה בא – אתה נשבה בקסמו של העולם המסתורי והקינקי הזה, המלא בשדים ובחיות שחורות. הבדידות, הזרות, חוסר השייכות והערפול המיני, כולם חלק מאותו מסע מרתק של ערן צור, שנמשך כבר יותר מ-20 שנה. כנראה שהוא יימשך עד תודבר המחלה.