מארק לינוקס מת והמוזיקה הרוויחה

מארק לינקוס שם קץ לחייו בתחילת השבוע ואומת האינדי נכנסה לתדהמה ושפכה סופרלטיבים. חלקם מוצדקים, חלקם מוגזמים ורובם הגיעו מאנשים שדי שכחו - עד ההתאבדות - שיש כזה מוזיקאי בשם ספרקלהורס. כבר אמרתי את דעתי לא פעם על המוות ועל כך שלא מדובר בדבר רע כל כך, בעיקר כשזה קורה לאיש שבאופן די מובהק סבל מהחיים ורק חיפש דרכים לברוח (סמים, יצירה ולבסוף ויתור מוחלט). זה לא אומר שאני לא עצוב באופן אישי, שכן עברתי לא מעט רגעים אינטימיים עם אלבומים של ספרקלהורס, אבל אני גם יודע שאני הוא לא האייטם כאן - לינקוס רצה בזה ועכשיו גם המוזיקה שלו תופץ באנרגיה מכופלת. זה ווין-ווין.

למיקס השבוע לינקוס נכנס לפינה "מה שהמבוגרים אוהבים" עם השיר "It's a Wonderful Life" בגלל שעל אף הסרקזם המתריס שבו, כן ניתן למצוא מתחת לשכבות הציניות כמיהה לחיים הנורמליים והיפים שלינקוס לא הצליח להשיג.

אם יש עוד מישהו שפיקפק בטענה ש-Washed Out הם הבורדס אוף קנדה של 2010, הגיע הקטע נטול השם הזה מ-CDR, שנמכר רק בהופעות והוכיח גם לו שאין הגדרה מדוייקת יותר.

לפני כמה חודשים ישבתי עם חברים וחשבנו לעצמנו שאנחנו מספיק חכמים כדי לרצוח מלא אנשים בלי שיתפסו אותנו. עלינו על התוכנית המושלמת - נסתיר את הגופות בתוך דודי שמש (הם אטומים וימנעו דליפה של ריח, ואף אחד לעולם לא ייגע בדוד שמש שלא שייך לדירה שלו). אפילו חשבנו על תחפושות לחברת דודי שמש פיקטיבית שתעלה דודים עם גופות לגגות ברחבי העיר וחילקנו תפקידים. הבעיה הגיעה כשהבנו שאנחנו לא ממש מעוניינים לרצוח אף אחד - לא כי אין אנשים שמגיע להם למות, אלא בגלל שאנחנו מעדיפים להישאר בבית ולראות טלוויזיה. זה מלכלך פחות. בכל אופן, גם No Bra הגיע למסקנה שזה ממש קל לרצוח, אך התעצל וכתב על כך שיר שהגיע לידי These New Puritans וקיבל רימיקס איטי ומעולה.

החקיינים החדשים של ינס לקמן הם Kisses וכמו רוב הקופי-קטס לפלא השוודי, גם הם עושים עבודה מצוינת.

השם החם ביותר בבלוגים הוא Cults - זוג בני 21 מסן דייגו שאף אחד לא היה מודע לקיומם עד שהעלו 7 אינץ עם שלושה שירים להורדה חינמית בעמוד הבנדקאמפ שלהם. הם עושים אינדי-פופ נטול אמצעים והצפי הנפוץ - אפילו שהם לא שיחררו שום הצהרה -הוא שהם הלהקה הגדולה של קיץ 2010.

"בשביל סיפור על להיות בגיל 30 ולא להתחבר לכל החברים המתברגנים שלך אני לא צריכה את נואה באומבך - יש לי את החיים שלי" אמרה לי חברה כשהגיע הטריילר ל-"Greenberg", הסרט החדש של באומבך בכיכובו של בן סטילר. "כן, אבל בשביל פסקול חדש של ג'יימס מרפי את כן צריכה את באומבך" אמרתי לה. אז עכשיו נחת השיר הראשון מהפסקול (לא כולל "All My Friends" המוכר שהיה בטריילר) - הוא עוד לא באיכות מדהימה ולקוח משידור רדיו, אך כשמדובר במרפי אי אפשר להתאפק. המיקס דורש את שלו.

אז איך בעצם השיר? בלוזי למדי, שקט, כאוב ושונה מכל מה שמרפי עשה אי פעם. אני עוד לא בטוח שאני אוהב את מה שאני שומע ובהתחשב בכך שהשיר צץ בערך שעתיים לפני כתיבת שורות אלו, אני לא חושב שזה יהיה הוגן מצידי להחליט.

קרסיב חוזרים בשיר חדש ומגלים בו את אמריקה: הם נשמעים הרבה יותר טוב כשהם מנסים להיות The Good Life, ההרכב השני של הסולן שלהם, טים קאשר.

זה היה ברור שאם דבנדרה בנהארט יאהב שיר כלשהו באלבום החדש של הליארס, זה יהיה שיר האהבה התמים "The Overachievers". בנהארט חטף את השיר והפך אותו להמנון היפי שכיף לשמוע. וזה אף שהילדים שונאים היפים יותר משהם שונאים ללכת לישון מוקדם.

לילדים יש לב מאבן, זה ידוע, בגלל זה אם הם היו עושים קאבר כלשהו זה היה ל-"Heart Of Stone" של הרייבונטס. חבל רק שהדאם דאם גירלז ואמייזינג בייבי הקדימו אותם בשתי גרסאות משלהן - אחת מוצלחת ואחת סתמית. למיקס השבוע נכניס רק את הקאבר ששווה האזנה.

נינה פרסון מהקרדיגנז היא הראשונה בין שמות אחרים, כמו דיפלו וגונזלס, שיתארחו על אלבום הבכורה של Primary 1. המסר העיקרי של השיר הנ"ל הוא "זה אף פעם לא רק הבלוז", וזו טענה שקשה להתווכח איתה.

טאנג חונכים אלבום רימיקסים חדש עם הרבה אמנים שמכניסים קצת חיים וקצב בתוך האווירה המרדימה של ההרכב. בין המיקסים של מקס טונדרה, דנטל, דאודלוס ואחרים, הכי אהבתי את העבודה של Vica Voce - הם גרמו לטאנג להישמע עכשוויים וזו משימה לא קלה כלל.

גם האלבום של We Have Band דלף השבוע, ואפילו שרוב השירים שבו ובעיקר המוצלחים שבהם כבר מסתובבים ברשת כמה חודשים (אם לא שנים) עדיין מדובר במאורע ראוי לאזכור. בגלל שאין יותר מדי חדש מתחת לשמש, הילדים הצמידו לחיקם את "Oh", קטע מסיבות מדהים שאתם אמורים להכיר כבר מ-2008.

קיד קאדי מנסה לשחרר מאיתנו את האלבום היחסית מאכזב שלו בעזרת שני אנשים שלא יודעים לפשל - סנופ דוג וד"ר דרה. הראשון מספק את הסחורה על המיקרופון והשני נותן הפקה אופיינית למדי, שזה דבר טוב במקרה הזה (אם כי לא ממש מעיף את הראש). כל מה שנשאר לעשות זה להדליק ג'ויינט ולהסכים עם הגישה של קאדי וסנופ, שפשוט עושים את מה שבא להם.

דרייק הוא כל מה שקיד קאדי היה צריך להיות. יש להם סגנון דומה ומיוחד, הם שניהם ורסטליים באותו אופן ויחסית למה שקורה בהיפ-הופ, שניהם מקרינים אינטליגנציה יוצאת דופן (וזה למרות שדרייק חבר ב"יאנג מאני", הלייבל שמנהל ליל' ויין) ושניהם צמחו מעולם המיקסטייפים. אבל בעוד האלבום של קיד קאדי סיפק רק רגעים בודדים מוצלחים, האי-פי של דרייק (שהגיע אחרי מיקסטייפ סופר מצליח) הוא מעולה מתחילתו ועד סופו, ועכשיו גם הסינגל הראשון מתוך אלבום הבכורה של דרייק גורם לי לשים את כל הכסף שלי על דרייק. ביטץ'.

על ביט חסר השראה מצטרפים D12, החבורה הישנה של אמינם, אל קנביס ויחד הם נכנסים חזק בסלים שיידי. הם יורדים על הגישה, העור הלבן, האהבה הלא ברורה ל-50 סנט, היחס למריה קארי, הנקיון מסמים ועוד כל מני פנים באישיות המתוסבכת שלו. מדובר בשיר ביף חשוב ולכן, על אף הסתמיות המוזיקלית שלו, הוא נכנס למיקס - רק שבסוף, בכדי שתוכלו לכבות אותו אם מאז סגול 59 והצל נמאס לכם ממלחמות של ראפרים.