הבהלה לזהב

כפי שרבים מכם בוודאי יודעים, להגיע לשיא מוקדם מדי זו אחת התחושות הכי מייאשות שיש. עולם הפופ של 2010, אם לשפוט על פי החודשיים הראשונים של השנה הזו, נראה כמי שסובל בדיוק מהבעיה הזו: אחרי שהוט צ'יפ הוציאו אלבום שהוכתר כאלבום השנה בכל מקום אפשרי, נחתה עלינו אלי גולדינג, ההבטחה הגדולה של הפופ הבריטי, וסיפקה לנו את שיר השנה, "Starry Eyed". וכך, בעוד אנחנו רק במרץ, הזוכים הגדולים של 2010 כבר מאחורינו.

האמת היא ששועלי בלוגים יודעים ש-"Starry Eyed" היה שיר השנה כבר בקיץ של השנה שעברה, אז צף שמה של גולדינג ברשת ואיתו גרסה ראשונית ללהיט הזה, שהחל מהשבוע משתלט גם על הרדיו הישראלי. כבר משמיעה ראשונה ברור היה ש"סטארי" הוא יוצא דופן. הוא נשמע כמו השיר השלישי שמייק סקינר לא הספיק לכתוב אחרי "Weak Become Heroes" ו-"Blinded by the Lights" במה שהיתה יכולה להיות טרילוגיית האקסטזי של הסטריטס: "אתה מסתכל עליי והברק כאילו מכה בי", כותבת שם גולדינג על לילה שבו כולם רואים כוכבים, ופוגעת בול. "סטארי" הוא התמזגות מושלמת של הפקה, מלודיה, טקסט והגשה. שלוש דקות של פופ מושלם.

ולכן, אחרי ש"סטארי אייד" נתן לכולם תקווה לעולם טוב יותר, החליטו באנגליה שאלי גולדינג, בחורה פשוטה למדי בת 24 שגדלה בבית חצי הרוס ממעמד נמוך בעיירה אנגלית על גבול וויילס, תהיה האיימי/לילי/פלורנס/אדל הבאה שלהם. בהתאם, זיכו אותה חברי הבריטס בפרס "בחירת המבקרים" הנכסף ובבי.בי.סי הציבו אותה במקום הראשון בסקר השמות המבטיחים ל-2010 שנערך בקרב מובילי דעת קהל למיניהם. וכך, לקראת צאתו של "Lights", אלבום הבכורה שלה, ההיסטריה סביבה הגיעה לשיא. אלי עצמה הזהירה בכל ראיון שכל הבאזז סביבה קצת מוגזם, אבל הטירוף כבר נגע בשמיים והיא לא הצליחה לעצור אותו. ואז הגיע האלבום, וכדרכם של דברים שמתפוצצים מוקדם מדי, השאיר תחושה מרה של אכזבה.

אז המבקרים התאכזבו מאלי, אבל לא בצדק. "Lights" הוא אלבום פופ מזן החמוד והקצת ממכר שאלמלא היה סובל מהייפ נרחב כל כך, היה מפתיע רבים לטובה. אבל לא היה לו סיכוי להישפט בצורה אובייקטיבית – כשמצפים מיוצרת צעירה, שבכלל רצתה להיות זמרת פולק, להיות איימי ויינהאוס ולהתסיס תעשייה שכל הגזים יצאו ממנה כבר די מזמן, שום דבר טוב לא יכול לצאת מהסיטואציה.

גולדינג כותבת טקסטים פשוטים ונוגעים. מתוקים בהחלט. אבל אלו לא טקסטים של אישיות גדולה מהחיים: הם רחוקים מלהיות השירים האובדניים-מהפנטים של איימי או היצירות האורבניות-סרקסטיות של לילי אלן. מצד שני, הם גם לא סובלים מטמטום כמו רוב הטקסטים של מדונה או קייטי פרי. הם – בדיוק כמו אלי עצמה – טקסטים של זמרת פופ מהזן שכבר הרבה זמן לא הצליח בעולם: הזן הנורמלי.

לה רו זרחנית, פלורנס אוונגרדית, אדל ג'אזית, דאפי וינטג'ית. ואלי? סתם, רגילה. לא מאופיינת. כבר שכחנו שפעם כוכבות פופ היו כאלה, כמו שרלין ספיטרי מטקסס, למשל. זמרות שהשטיק שלהן הוא שיש להן קול טוב, כישרון טבעי ומתפרץ וזהו. ובעוד שספיטרי היא גם יפה מאד, לאלי אין אפילו יופי מרשים או פיגורה מטורפת להתהדר בה. כנראה שעבור הבריטים, שהתרגלו לסנסציות מזמרות ומעריצים היום כוכבות פופ עמוסות כמו ליידי גאגא, הפשטות הזו היא כבר פאסה.

וחבל, כי "לייטס" מכיל כמה שירים נהדרים: "סטארי אייד" האגדי, סינגל מוצלח נוסף בשם "Under the Sheets", שיר פתיחה מקסים בשם "Guns and Horses" ושיר סגירה כן ורגיש בשם "Salt Skin" שיש שנשבעים שהוא הטוב באלבום. בסופו של דבר, "לייטס" הוא אלבום פופ מהסוג הכי קלאסי – אלבום מהנה ונעים שאפשר לשמוע שוב ושוב מבלי להשתעמם. לא יצירה פורצת דרך, לא חוויה מאד מסוגננת, אבל עשרה שירים שעושים טוב לכל אייפוד. וגם אם ייצאו השנה עוד הרבה אלבומים שישימו את "לייטס" בכיס הקטן (החדש של רונסון בדרך, וגם אל.סי.די סאונדסיסטם ישובו במאי), אלי את שלה כבר השיגה: שיר אחד אלמותי ואלבום ראוי ונטול יומרה שמלווה אותו. אז אולי לא לכולם יש כוכבים בעיניים, אבל שתי עיניה של אלי גולדינג בהחלט זורחות לעברנו.