פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      כוכב החופים

      האנימציה כבר מיותרת והמסרים האקולוגיים לא מחדשים, אבל "Plastic Beach", האלבום הטרי של הגורילאז, מוכיח כי דיימון אלברן הוא מגדולי המוזיקאים בדורו

      הגורילאז החלו את דרכם בתחילת העשור בתור ההרכב שאמור להראות לעולם כי דיימון אלברן הוא יותר מסתם כוכב בריטפופ יפיוף. כבר בתחילת הדרך היה מדובר בפרויקט שאפתני ויומרני, אבל זה עבד, גם מבחינה אמנותית וגם מבחינה מסחרית – הגורילאז הצליחו באמריקה הרבה יותר מבלר. אם כך, לא פלא שמהראיון עם אלברן בסרט התיעודי החדש על בלר, “No Distance Left to Run”, עולה שהגורילאז מביאים לו הרבה יותר סיפוק ממה שבלר אי פעם הביאו.

      הגורילאז כבר מזמן גדלו מעבר לגימיק הלהקה המצוירת. דמויותיהם של מרדוק, 2D, ראסל ונודל, תורמים לזהות הויזואלית שלהם ומייצרים אסתטיקה אחידה שקל לזהות. זה נחמד ויפה, אבל היצירה המוזיקלית שמאחורי שטיק המולטימדיה כל כך עשירה ומעניינת, שהאנימציה כבר מזמן הפכה למיותרת. אפילו האנימטור ג'יימי היולט הצהיר לאחרונה שנמאס לו לצייר את הדמויות האלה. אבל נראה שאין ברירה אלא לדבוק בהן, כי גם אם הן נמאסו על כולם, הן עדיין משרתות את הצרכים של אלברן.

      העניין הוא שהלהקה המצוירת מונעת מהגורילאז להיראות כמו פרויקט סולו של אלברן, אף שבפועל זה מה שזה, ובאלבום החדש זה נכון יותר מתמיד (הפעם אלברן לא הביא מפיק חיצוני כמו דן דה אוטומייטור או דיינג'ר מאוס אלא הפיק בעצמו). עם ארבע דמויות מצוירות קבועות ויציבות, יכול אלברן להחליף את המוזיקאים המשתתפים בפרויקט כאוות נפשו וגם לא לדאוג לפרסונה הציבורית שלו – זו שגרמה לו כל כך הרבה עוגמת נפש בימי בלר. כשהציורים של היולט אחראיים על התדמית, יכול אלברן להתרכז במוזיקה. ומוזיקה – ברוך השם – הוא יודע לעשות.

      הגורילאז (יח"צ)
      שטיק המוליטמדיה מיצה את עצמו, אבל חייכים להמשיך איתו. הגורילאז (צילום: יח"צ)

      “Plastic Beach” - האלבום החדש והשלישי במספר של הגורילאז - מוכיח שוב שדיימון אלברן הוא אחד המוזיקאים המוכשרים ביותר של דורו, וכי אין גבול לחזון שלו. התזכורת הגיעה כבר בסינגל הראשון, שקידם את האלבום.

      “Stylo” אינו להיט קליט כמו "קלינט איסטווד", “Feel Good Inc” או “Dare” - אין כאלה באלבום החדש - אבל הוא קטע מדהים. שני האורחים בקטע הם מוס דף וכוכב הסול הקשיש בובי וומאק, שהתמוטט בזמן ההקלטות. השילוב המוזר בין קטע אלקטרו סטייל ג'ורג'יו מורודר, הראפ של מוס דף, האילתורים הפרועים של בובי וומאק על פוליטיקה ואהבה והשירה של דיימון אלברן, מייצר קטע פופ מסתורי ומטריד. אף שאין לשיר פזמון של ממש הוא עדיין מצליח לשמור על מתח לכל אורכו. השבירה הקומית מגיעה דווקא בדמותו של ברוס וויליס, שמתארח בקליפ.

      הסינגל השני הוא קטע חמוד ומצחיק – או מעצבן בטירוף - בשם "Superfast Jellyfish", שבו מתארחים גראף ריס מסופר פרי אנימלז הוולשים, והרכב ההיפ הופ הניו יורקי הותיק, דה לה סול. על פניו זה שיר בדיחה עם סימפול רטרואי של פרסומת לארוחת בוקר במיקרו, אבל התכנים – מזון מהונדס וים רדיואקטיבי – לא כל כך קלילים כמו שנדמה.

      מבחינה מוזיקלית ממשיך האלבום החדש את הקו הסגנוני של קודמיו – פופ אלקטרוני, מקצבי רגאיי והיפ הופ, אווירת דאב מסטולית, דאנס-פופ, פסיכדליה, נגיעות אוריינטליות ושפע של אורחים. בעניין הזה אלברן באמת התעלה על עצמו הפעם, והצליח להביא לאולפן, מכל קצוות תבל, את הקולות הכי מזוהים, ספציפיים, נכונים ומגניבים של עולם הפופ.

      עטיפת האלבום Plastic Beach של הגורילאז (יח"צ)
      אין בו להיטים קליטים, אבל יש בו את השמות הכי נכונים של עולם הפופ. עטיפת "Plastic Beach" (צילום: יח"צ)

      נתחיל בזה שב "Welcome to the World of the Plastic Beach" מודיע סנופ דוג שהמהפכה תשודר בטלוויזיה, כפראפרזה על המשפט המפורסם של המשורר של המוסיקה השחורה, גיל סקוט-הרון, "The Revolution Will Not Be Televised". לא בטוח שתהיה מהפכה, אבל אם תהיה, הצדק הוא עם סנופ – אחרי הכל עברו ארבעים שנה מאז הצהרתו של סקוט-הרון.

      ב"White Flag" מצוות אלברן את "התזמורת הלאומית של לבנון למוזיקה ערבית אוריינטלית" – שאותם הקליט בביירות מנגנים קטע בהשראת פרוקופייב - ביחד עם שני כוכבי גריים, באשי וקאנו. בשיר הנושא מתארחים מיק ג'ונס ופול סימונון מהקלאש (השני חבר בהרכב אחר של אלברן, The Good, the Bad & the Queen). וזה עוד כלום: מארק אי סמית, סולן הפול - השון ריידר של האלבום החדש - תורם את קולו הנרגן לקטע האלקטרוני "Glitter Freeze", ולו ריד מתגעגע לטבע ב"Some Kind of Nature".

      כל אלה הופכים את הטראקים שהם מתארחים בהם לחגיגה של הפתעות, אבל אסור לשכוח שלאלברן עצמו יש את אחד הקולות היפים בפופ של עשרים השנה האחרונות, ולשמחתנו הוא שר בבלדות “Rhinestone Eyes” ו“Broken”, ובאחד הקטעים הטובים באלבום, "Empire Ants", שמתחיל כבלדה מלנכולית ואחרי שתי דקות ומשהו הופך לקטע דאנס.

      מבחינה מוזיקלית זהו אלבום מגוון ומעניין עם הרבה קטעים טובים, וכמה פילרים. אבל דיימון אלברן לא היה דיימון אלברן אם הוא היה מסתפק במוזיקה ובסרטים מצוירים. בתור מי שחושב שהוא תמיד צריך להוכיח את עצמו ואף פעם לא מרגיש שלוקחים אותו מספיק ברצינות, אלברן חייב גם מסר.

      דיימון אלברן בפסטיבל גלסטונברי, 2009 (GettyImages , Jim Dyson)
      אקטיביסט בינוני, אמן גדול. דיימון אלברן (צילום: אימג' בנק - Getty Images)

      כפי שמרמז שם האלבום, ל”Plastic Beach” יש קונספט סביבתי-אקולוגי, שנתקע לאלברן בראש מאז שראה במאלי כיצד מסלקים פסולת על ידי קבירתה תחת שכבות של אדמה. כדי להעביר את המסר האקולוגי שלו, מיקם אלברן את ארבעת חברי להקתו המצוירת בתוך סיפור ארוך, לא ברור ולא מעניין כלשהו.

      במרכז הסיפור הזה תקועים הארבעה באי צף העשוי מפסולת תעשייתית, שבו הם הקליטו את האלבום, שאותו מימנו על ידי סחר בנשק עם דיקטטורים מהעולם השלישי או משהו כזה. כיוון שהדמויות המצוירות של הגורילאז מלכתחילה לא היו עד כדי כך מעניינות, האספקט הזה די הולך לאיבוד, ומהמסר האקולוגי לא נשאר יותר מכמה ססמאות שעפות באוויר בשירים. כנראה שדיימון אלברן הוא לא אקטיביסט כל כך מוצלח, אבל לפחות הוא מוזיקאי מצוין.

      הגורילאז, "Plastic Beach" (הליקון)