שכול וכישרון

בסרטו היפה והרגיש, "השליח", הבמאי הישראלי לשעבר אורן מוברמן מספק לקהל האמריקאי היכרות ראשונה עם מה שבישראל כבר נטחן עד דק: תעשיית האבל

התרבות האמריקאית למודת הקרבות כבר כיסתה כל צד אפשרי של המלחמה: מההישגים ההרואיים שלה ועד המחירים הכבדים שהיא דורשת. קראנו כבר מאות ספרים וראינו כבר עשרות סרטים על הזוועות בחזית ועל המצוקה שבעורף. חלקם היו מיליטריסטיים וחלקם היו פציפיסטיים, אבל יש נושא אחד שכמעט ולא מופיע באף אחד מהם: העיסוק בשכול עצמו.

אכן, אף שמשפחות אמריקאיות רבות מספור איבדו את בניהן החיילים במשך השנים, והן ממשיכות לאבד אותם מדי יום ביומו, הקולנוע הלאומי הקפיד שלא להפנות אליהן את אור הזרקורים: לא ברגע שבו הן מקבלות את הבשורה על מות יקיריהן, ולא ברגעים שבאים לאחר מכן. יותר מכך, אפשר לומר כי תרבות האבל כלל אינה קיימת בחברה האמריקאית, שבה אמנם קבעו בחוק ימי זיכרון, אבל גם אלה ידועים בעיקר כמועדים לחגיגות שופינג.

יתכן שהסיבה לכך היא שבניגוד לישראל, ארצות הברית היא מדינה ענקית, והשכול לא בהכרח פוקד כל משפחה, שכונה ומקום עבודה, כך שאין תחושה של "רקמה אנושית חיה". סיבה נוספת היא שבניגוד אלינו, האמריקאים כמעט ומעולם לא חשו בתחושת מצור או סכנת קיום. הם גם אף פעם לא ראו את עצמם כקורבנות אלא דווקא כגיבורים של העולם החופשי, יהיה מה שיהיה. לפיכך, אין להם עניין לדוש בצער של עצמם.

בהתאם לזאת, גם בסרטים האמריקאיים שנעשו על מלחמת עירק אי אפשר למצוא התמקדות באבל. הדבר היחיד הקרוב לכך היה "בעמק האלה" וב"גרייס איננה", אבל גם הם עסקו יותר בהדחקה של המוות ולא בעיכולו. רק עתה מגיעה יצירה קולנועית שמעמידה את השכול במרכז הדיון הציבורי סביב השלכותיה של מלחמת עירק.

עוד בוואלה! NEWS

מתכוננים ללמידה מהבית - כך תקנו לילד מחשב בהכי זול שיש

בשיתוף וואלה!שופס
לכתבה המלאה
מוברמן מבין שהאמנות לא באמת יכולה לשנות את הפוליטיקה. מתוך "השליח" (צילום: יח"צ)

את הסרט הזה, "השליח", כתב וביים ישראלי לשעבר, אורן מוברמן שמו. המוצא של היוצר אינו מפתיע, שהרי רק מי שנולד וגדל כאן יכול היה להציג את המלחמה האמריקאית מזווית כזו. לעתים אף נראה "השליח" כסרט ישראלי, מהסוג שאפשר לשדר ביום הזיכרון, או סתם להעמיד בשורה אחת בין "אח בוגר" ו"שבעה".

יחד עם זאת, מוברמן לא היה יכול להרשות לעצמו ליצור בישראל סרט שמתייחס לצבא בכזו ביקורתיות. אחרי הכל, במדינת הזבולון אורלבים לא היה מקום לאחד הרגעים החזקים ביותר ב"השליח" – הרגע שבו מותח מוברמן ביקורת על הדרך שבה הצבא האמריקאי מגייס לשירותו צעירים מהשכבות הנמוכות של האוכלוסייה. אם כך, "השליח" הוא סרט אמריקאי שרק ישראלי היה יכול לעשות וסרט ישראלי שרק אמריקאי היה מסוגל ליצור, והשילוב בין המבט מבחוץ ומבפנים מקנה לו את כוחו הייחודי, המטלטל ומאיר העיניים.

את המבטים הללו ממקד מוברמן בשני קציני נפגעים, וויל (בן פוסטר) וטוני (וודי הרלסון), העוברים מדלת לדלת כדי להודיע למי שנשארו בעורף על מות יקיריהם בחזית. ואף שהשניים עובדים בצוות, תהום עמוקה פעורה ביניהם.

טוני הוא קצין נפגעים ותיק בשירות קבע, אך וויל גויס לחיל כדי להשלים את שירותו לאחר שנפצע בשדה הקרב. טוני מבוגר ומיומן, וויל צעיר ומהוסס. טוני איבד את אמונו במין האנושי ובעיקר במין הנשי ומבלה את לילותיו בסקס מזדמן, ואילו וויל מתעקש להיאחז לשווא בחברתו לשעבר. ההבדלים בין השניים, ובעיקר העימות בין הנחישות של טוני והחולשה של וויל, יגרמו למתיחות ואף להתפרצויות אלימות. אך כמיטב המסורת של סרט המסע האמריקאי, ככל שתימשך ההרפתקה המשותפת של השניים, כך גם ייסדקו החומות שבין מורה הדרך והחניך שלו, ובמידה מסוימת גם החומה שכל אחד מהם הציב בפני העולם החיצון.

עם כל הכבוד להרלסון, הגיבור האמיתי של הסרט הוא בן פוסטר (צילום: יח"צ)

זו תהיה הרפתקה ארוכה. המוות הרי אינו מחוסר עבודה, בעיקר לא כשמתנהלת מלחמה. לפיכך, שני הקצינים נאלצים למסור את בשורות האיוב לאומללים רבים, מכל הגילים והמגזרים של החברה האמריקאית. כך אנחנו זוכים להיחשף לגלריה מרתקת של דמויות ובה פרצופים שלרוב אינם מקבלים ייצוג בקולנוע האמריקאי הפופולרי. אלה מגולמים בידי שחקני משנה מיומנים, ובראשם סטיב בושמי כאב המתפרק נפשית למשמע הבשורה, וסמנתה מורטון (הבריטית דווקא) כאלמנה שמקבלת אותה באדישות מפתיעה.

אכן, חלק מהנקרים בדרכם של השליחים יפנימו את צערם וחלקם יחצינו אותו, אך בכל מקרה לטוני ולוויל אסור לסטות מהשליחות שלהם, שהיא למסור בתמציתיות את ההודעה המרה ולהסתלק במהרה מהשטח. כמה שעות לאחר מכן יגיעו חיילים אחרים, המיומנים בטיפול במשפחות הנופלים (באמריקה, בניגוד לישראל, מתברר כי קציני הנפגעים מתחלקים לשני צוותים), אבל זה כבר לא עניינם של וויל וטוני.

האופי המיוחד של השליחות הזו מבדיל את "השליח" מ"תלוי באוויר", שניצב עמו ברשימת הסרטים האמריקאים היפים של השנה. באורח פלא, גם "תלוי באוויר" הציג את סיפורם של צמד שליחים, הנעים ונדים ברחבי אמריקה כדי להודיע לאנשים על מר גורלם – במקרה זה, הם מסרו הודעות פיטורים. ההבדל הוא שב"תלוי באוויר", השתמשו השניים בשפה מלוקקת, לוליינית ואף שקרית, שבעיקרה עמד הרצון להגיש נחמה. ב"השליח", לעומת זאת, שני הקצינים נשלחים לתקשר עם הסביבה בשפה רזה וקרה, שאין בה כל התנצלות ובטח שלא פתח לתקווה.

דלות השפה מעצימה עוד יותר את ההישג של מוברמן, שמצליח לעורר רגש והזדהות למרות האמצעים הלשוניים המוגבלים שעומדים לרשותו. מוברמן גם יודע מתי להניח לגיבוריו לשחרר את חרצובות לשונם, והוא עושה זאת במשורה ובחוכמה.

סרט אמריקאי שרק ישראלי היה יכול לעשות וסרט ישראלי שרק אמריקאי היה מסוגל ליצור. מוברמן, בעת צילומי "השליח" (צילום: IMDB)

אך חשוב מכך, גם כשגיבוריו מסתפקים במילים ספורות, משכיל מוברמן לדחוק את המצלמה בין השורות ולטעון את השתיקה בעוצמה. לפיכך, אף שהאקדמיה האמריקאית לקולנוע כיבדה את מוברמן אך ורק במועמדות לפרס התסריט (שאותו כתב עם אלסנדרו קאמון), גם עבודת הבימוי שלו ראויה לציון.

האקדמיה גם נהגה בצרות עין מסוימת כשהעניקה להרלסון מועמדות בקטגוריית שחקן המשנה. אין עוררין על כך שהכוכב המתקמבק מפגין כאן תצוגת משחק מחשמלת, אך הגיבור האמיתי של ה"שליח" הוא פוסטר, המגלם ללא דופי דמות מורכבת בהרבה. גם וויל נדרש לשאת על גבו לאורך כל הדרך מטען כאב עצום, אך כיוון שבניגוד לשאר הדמויות הוא לא חתם קבע, לא נפל בשדה הקרב ולא איבד שם איש – יש לו כוח סגולי לנטרל את המטען הזה. בסופו של דבר, הוא היחיד שמצפים לו חיים חדשים בסיומה של השליחות, ולחיים הללו הוא יבקש להזמין גם אחרים.

הגישה הזו, שמתייחסת למלחמה כעובדה מוגמרת ומעמידה בראש סדר העדיפויות את ההתמודדות עם השלכותיה, מציגה הבדל מהותי נוסף בין "השליח" לשאר הסרטים האמריקאיים שנעשו על מלחמת עירק. הסרטים הללו, למשל "מטען הכאב" זוכה האוסקר, שגם הוא מגיע השבוע לאקרנים בישראל, הציגו את זוועות המלחמה וחוסר התוחלת שבה בניסיון לתרום להשכנת שלום. מוברמן, אולי מפני שלמד בישראל כי האמנות לא באמת יכולה לשנות את הפוליטיקה, אינו מתיימר להביא לתוצאות שכאלה אלא רק להציע לנו דרך שבה נוכל לקבל את מה שיש. הוא מבין כי התותחים ירעמו שוב ושוב והשליח ימשיך להידפק על דלתות, אך גם יודע שלמרות כל זה החיים חייבים להימשך ואסור להסתכל לאחור.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully