את השיר הזה כתבתי מיד אחרי שסיימתי לראות בפעם הראשונה סרט באותו שם שהמליצה לי עליו חברה. הסרט הוא חצי ביוגרפיה על הזינוק לתהילה של אידי סדג'וויק שהיתה דוגמנית, אשת חברה ושחקנית בכמה מסרטיו המחתרתיים של אמן האוונגארד אנדי וורהול. לא ידעתי עד אז מי זו אידי סדג'וויק, אך נאמר לי שהיא היתה אחת מהידועות בציבור של וורהול שמאוד מעניין אותי אז ישבתי לראות את הסרט הזה שהוא לא קל ולא יכולתי להשאר אדיש אליו אחרי הצפייה הראשונה.
אני מאוד נמשך לחספוס, העירוניות והסליזיות של כל מה שאופף את הסצנה של וורהול והסטודיו שלו, ה"פקטורי", בשנות השישים, בעיקר בזכות אלבום הבכורה של הולווט אנדרגראונד שלעניות דעתי אחד מציוני הדרך החשובים של המוזיקה בסוף שנות השישים.
מתוך אהבתי לדמויות טראגיות כמו ניקו שנמשכתי לחוסר הליטוש והחספוס והחן הגס שלה באלבום הנ"ל ובאלבומי הסולו שלה, כך גם מצאתי את עצמי נמשך לסיפור של סדג'וויק. היא היתה בחורה יפיפייה ועדינה שחיפשה את מזלה במקום הלא נכון.
וורהול היה סוג של מטורף שהיה טמוע עמוק בפרינג' של מנהטן, על כל הזונות, טרנסג'נדרים, נרקומנים וטיפוסי שוליים מנודים אחרים שבו שנהגו להסתובב במסיבות בפקטורי ולעסוק בנהנתנות חסרת גבולות. הוא חשף את סדג'וויק לעולם הזה ואני חושב שהיא פשוט הייתה עדינה וחלשה מדי בשביל הדברים שהיא התעמתה אתם ובסופו של דבר איבדה אחיזה ומתה ממנת יתר אחרי כמה שנים של התמכרות קשה לסמים ואלכוהול בגיל 28.
