אנחנו ואתם

אחרי שורה של סינגלים מצליחים (בעיקר בסטים של אלקטרו-טכנו, בינתיים), יוצא "האלבום הראשון" של מיס קיטן וההאקר בלייבל אינטרנשיונל די.ג'יי ג'יגולוז של די.ג'יי הל. את מיס קיטן היה אפשר לשמוע לא מזמן גם בדיסק של פליקס דה האוס קאט, שנקרא בהשראתה "קיטנ'ז אנד דה גליץ".

ביחד עם ההאקר, מיס קיטן היא חלק מגל האלקטרו הנוכחי, שמושפע/ממחזר ניו-ווייב, סינת-פופ ואלקטרו אייטיזי. כמו עוד כמה הרכבים מהגל הבינלאומי הזה (שגם בהם הפרונט הוא נשי), מיס קיטן וההאקר הם צמד שמופיע, וכמו עוד כמה זמרות אלקטרו עכשוויות (פיצ'ז, צ'יקס און ספיד ושוורצע רוזה), מיס קיטן בדרך כלל לא שרה אלא מדקלמת.

הצליל של מיס קיטן וההאקר הוא אלקטרו-ניו ווייבי (בהפקת ההאקר), כשמעל האלקטרו מדקלמת מיס קיטן טקסטים סרקסטיים. לפעמים היא נשמעת כמו דומיניטריקס מפוהקת, לפעמים כמו דיילת אוויר שמסבירה מה עושים במקרה חירום ולפעמים כמו רובוטית רעל בהתלמדות, כך שלפעמים היא מצחיקה, לפעמים מעצבנת ולעתים נדירות גם מרגשת, כמנהגן של דיילות אוויר.

הקטע הכי מוכר של הצמד, "פרנק סינטרה" (שנכלל בסט הראשון של דני טנגליה ב"גלובל אנדרגראונד"), עם השורה "מכירה את פרנק סינטרה? הוא מת, מת... חה חה חה!", נמצא כאן בשתי גירסאות, ובנוסף להם עוד 14 קטעים שבהם מדקלמת-שרה קיטן בציניות על החיים הזוהרים של העשירים והמפורסמים (הנושא החביב עליה, כחלק מהמחווה לעשור של הסטייל והזוהר), על החברה החשפנית שלה, על החיים הקשים כדי.ג'יי ועל זה שהיא אחות ששרה דיסקו (בעטיפת הדיסק היא מצולמת לבושה במדי אחות באזיקים). אבל היא במיטבה דווקא כשהיא לא במצב רוח עוקצני, כמו ב"יו אנד אס", שיר פיל גוד שבו מגלה קיטן ש"על זה המוזיקה שלנו מדברת - עלינו ועליכם". "יו אנד אס" בולט בדיסק במיוחד לא רק כי הוא שיר מרגש, אלא גם כי הוא נותן מענה לשאלה על מה באמת מדברת המוזיקה שלהם, שנדמה לפעמים שהיא על כלום.

עם כל האופנתיות של להיות רטרו אייטיז ברגע זה, המשותף לכל מי שקשור לגל הזה הוא דווקא ההתכחשות להשתייכות אליו, בהתגוננות ש"אנחנו יותר מרטרו". למיס קיטן וההאקר לא היתה בעיית אגו עם ההשתייכות הברורה מאליה לזרם הניאו-אייטיזאי - מספיק לראות את רשימת התודות של ההאקר (סופט סל, ניו אורדר, דפש מוד). ואכן, המלודיות הטובות יותר של ההאקר נשמעות כמו תרכיז של המלודיות האייטיזיות המרגשות המוכרות, אותם שטיקים וליינים מוכרים אבל בווריאציה קצת שונה, שמצליחה לפגוע במקום הנכון. אותה תחושת גזור והדבק במלודיות מודגמת גם בטקסט של "1982", שיר שכל מילותיו מורכבות משמות של שירים כמו "פייד טו גריי" של ויסאז', "דונט גו" של יאזו ו"בלו מנדיי" של ניו אורדר. ו-"1982", כמו כל "האלבום הראשון", מוכיח שבהחלט אפשר להכניס עניין ותוכן חדש ליצירה שעולם הדימויים שלה מוגבל בעיקר לרטרו, במקרה זה לאלקטרו-פופ האייטיזי.