פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מאותה פלנטה

      המשחק, הבימוי, הכוריאוגרפיה - הכל עובד בהפקה המחודשת של "גטו", אבל כוחה האמיתי טמון ברלוונטיות של המחזה הוותיק מאת יהושע סובול למציאות הישראלית העכשווית

      לא פעם אנו נתקלים בשאלות פילוסופיות מאתגרות שאין להן תשובה מובהקת. ברוב המקרים, השאלות הללו שייכות למחוזות ההיפותטיו?ת, שבהם אין תגמול של שכר ועונש, מקסימום קצת מאמץ מחשבתי. הנה אחת כזו, למשל: לו יכולתם להציל 1,600 איש, אולם לשם כך הייתם צריכים להרוג 400 איש, האם הייתם עושים זאת, וחשוב מכך: האם הייתם יכולים לעשות זאת?

      איך שלא תהפכו את השאלה, תתקשו למצוא את התשובה הנכונה. על פי ההיגיון הבריא, הצלה פרופר פירושה הימנעות מפגיעה בנפש. אולם יעקב גנס, מפקד המשטרה היהודית של גטו וילנה, הקשיב להיגיון שלו בצורה אחרת. מבחינתו, אם הורו לו לשלוח 2,000 יהודים למחנות והוא הצליח להוריד את המספר ל-400, הוא הציל 1,600 נפשות. לכו תתווכחו עם קו מחשבה כזה בזמן כל כך קשה.

      גנס (נתן דטנר), הוא אחד מגיבוריו הראשיים של "גטו", מחזהו הוותיק של יהושע סובול. "גטו" נכתב ב-1983, עלה לראשונה בתיאטרון חיפה ומאז הוצג ב-66 תיאטראות ברחבי העולם, בהם גם בוילנה ובברלין, ועתה עולה שוב בתיאטרון הקאמרי. הזמרת חיה רוזנטל (אניה בוקשטיין) נתפסת בגניבת שקית ובה מאה גרם שעועית על ידי מפקד גטו וילנה, ברונו קיטל (איתי טיראן). קיטל מחייב את אנשי הגטו להחזיר לו את החוב, וגנס, שרואה כמה מוקסם הקצין הנאצי מקולה של חיה ונמשך לאמנות, מחליט שהדרך לעשות זאת היא הקמת תיאטרון. הוא פוקד על שרוליק (גדי יגיל, שמלווה בפיתום המגולם על ידי חני פירסטנברג הנפלאה) להעלות הצגות ("תעלה משהו שנצחק, שנבכה, שנרגיש שאנחנו בני אדם"). הפקודה הזו גורמת לו להתעמת עם הדוקומנטריסט הסוציאליסט הרמן קרוק (אלי גורנשטיין), שרואה בהעלאת המחזות אבן דרך קריטית בתהליך אבדן הכבוד היהודי.

      גנס לא מתעמת רק עם קרוק אלא גם עם בעל המתפרה וייסקופ (רמי ברוך), עוזרו דסלר (עודד ליאופולד) ובעיקר עם מצפונו, שלעולם לא שקט. כשגנס תוהה מדוע שש דסלר לבצע את משימות החיסול שהוטלו עליו ("אתה לא חייב להראות כזו חדווה"), עונה לו קלגסו: "אם חייבים לעשות את העבודה המלוכלכת הזו, מה זה משנה איך עושים אותה? אל תדאג, גנס, לא אני ולא אתה נגיע לגן עדן".

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      ממילא אף אחד לא יגיע לגן עדן. מתוך "גטו"

      כל אלה משמשים רק רקע לעימות המרכזי, בין גנס לקיטל. בהקשר הזה, חייבים להתייחס לליהוק המבריק של שני התפקידים הראשיים. דטנר מקרין בדיוק את מה שהיינו מצפים מדמותו של שוטר יהודי – הוא סמכותי, בעל קול עמוק ומקפיא דם, עב בשר ומאיים מצד אחד, אבל גם מאוד חרד, מצפוני ובעל אחריות קולקטיבית מהצד האחר. התנהלותו המגושמת מסגירה את הדילמות שמטריפות לו את המוח בכל רגע נתון בגטו. טיראן, לעומת זאת, נראה תחילה כמו ציוות הזוי. הרי לא ייתכן שהגרמני היחיד במחזה הוא קצין מבולבל בעל שפת גוף מתרפסת (דמות שניתן בקלות לייחס לטיראן), שאפילו מתחיל לפעמים להיראות כמו הגוד גאי של הסיפור. ככל שמתקדמת ההצגה מתברר איזו הברקה הייתה בליהוק הזה, משום שטיראן/קיטל הוא בדיוק הנאצי שאותו ביקש סובול להציג: לא שלם, סובל מדימוי עצמי נמוך, שונא את בני עמו ואפילו סוגד במידה מסוימת ליהודים, אותם האנשים שהוגדרו על ידי משלחיו כתתי אדם וכעכברושים.

      העובדה שקיטל אינו מוצג כהתגלמות מוחלטת של רשע, נראית ככלי שיצר סובול כדי לבלבל את הצופים. משהו בכך, כמו פרטים רבים אחרים בהצגה, לא מסתדר עם העובדה ש"גטו" מבוסס על סיפור אמיתי ונשען על עדויות של ניצולים. אלא שכבר למדנו בעבר שעבור ניצולי השואה, התקופה הזו הייתה אואזיס של צירופי מקרים במדבר של שגרת מוות. האם שרוליק, שפותח את המחזה עם פלאשבק כשהוא ישוב על ספסל בתל אביב של שנות השמונים, בודה את הפרטים מדמיונו? אין לנו ממש את הזכות לשפוט, משום שגם אמת מומצאת הייתה כלי להישרדות, ואם אכן זו הייתה האמת של שרוליק, מבחינתנו היא מוחלטת.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      ליהוק מבריק. מתוך "גטו"

      הכוריאוגרפיה מושקעת, המשחק נפלא, הבימוי של עמרי ניצן יוצא מהכלל והאביזרים על הבמה מתחברים ויוצרים חוויית צפייה ספקטקולרית. אבל מה שבאמת הופך את "גטו" למחזה כל כך מוצלח, הוא היכולת של סובול להראות שהבעיות של היהודים כחברה לא פסו עם סיום מלחמת העולם השנייה ולאחר קום המדינה. הוויכוח בין גנס הרוויזיוניסט לקרוק "יפה הנפש" נמשך עד היום ברחוב הישראלי. לכל מטבע, בכל דיון, יש שני צדדים, שנושאים עימם קיטובים ופערים שאינם ניתנים לגישור, כדרכו של הטבע האנושי בכלל והיהודי בפרט. אולי האירועים שבחיינו אינם כל כך הרי גורל כמו אלה שפקדו את חייהם של גנס, שרוליק וחיה רוזנטל, אבל אם נעצור לרגע ונביט במראה, נגלה שבכולנו יש קצת מהגטו.

      "גטו" מאת יהושע סובול. בימוי: עמרי ניצן. תיאטרון הקאמרי