לב אמריקאי

יש לנו טופ 12! אמריקה עשתה בחירות נבונות ואף אמיצות. היא השאירה בתחרות את המתמודדים הראויים, והשאירה מחוצה לה את אלה שניתנו להם מספיק הזדמנויות ולא הוכיחו עצמם – עיינו ערך קייטלין אפרלי וטודריק הול – או את אלה, כמו במקרה לילי סקוט, שהיו קשים לעיכול וחסרי סטאר מאטירייל. קשה להגיד שבשלב זה כבר מסתמן כוכב, אבל תכל'ס, התחרות האמיתית רק מתחילה, ולתריסר הנבחרים יש כר של ביטחון זמני להוכיח את עצמם, מ-ע-כ-שיו!

איפה להתחיל? בהחלט עבר על התוכנית שבוע טוב. נתחיל במייק לינץ'. הוא כל כך בשל, עד שהוא עוד שנייה רקוב. מה זה היה הביצוע הפצצתי הזה? לינץ' מגיש שירים כמה ליגות מעל שאר הבנים ומקבל ציון מעולה בשירה, נוכחות וביטחון. הבנאדם משתמש בבמה (וגם בגודל שלו) כמו לוחם סומו. אבל לא ציפיתי ממנו לפחות. הכישרון פשוט נוזל לו מהאוזניים, שמישהו יביא דלי ויאסוף מהר.

המתמודדים שלגמרי ציפיתי מהם לפחות אבל הפתיעו בגדול היו טים אורבן, דידי בן עמי ולייסי בראון. אורבן פשוט הציל את עצמו עם ביצוע נהדר ל"הללויה". ממי שהיה האנדרדוג, שבהחלט הגיע לו לעוף על פי ביצועיו עד כה, אף אחד כבר לא ממש ציפה להפתעות. אבל הוא בא ועשה בית ספר לכל הלא מאמינים, וגם לי.

עוד מישהי שעשתה לי "נה נה נה" היתה דידי בן עמי. איזה כיף היה להקשיב לה ולהביט בה. השיר המקסים שהיא בחרה התאים בול ליכולות הווקאליות שלה ולגוון הקול הדק ולעתים מעצבן שלה. פשוט ביצוע קסום. זה בהחלט היה שיעור במתן הזדמנות שנייה. ואילו הביצוע של לייסי בראון גרם לי לשחרר אנחת רווחה. יש לה את זה, והביצוע שלה היה כל כך נעים וכובש, עד שקיוויתי שתמשיך עד סוף התוכנית.

ביצועים טובים כל כך גורמים לך לחשוב על מה היה קורה לו היו מעיפים את טים או את דידי בשבוע שעבר. לא היינו זוכים להתוודע ליכולותיהם, וזו היתה החמצה גדולה.

אין טוב בלי רע, ותודה לאל לא היה הרבה ממנו. אבל מה שהיה הספיק בהחלט. פייג' מיילס, מה זה היה? לא, לא, לא הבנת את השאלה, אז אשאל שוב – מה לעזאזל זה היה? אפילו אמו מולידתו של השיר "שקר כלשהו" ששרת לא היתה מזהה אותו. לפייג' יש קול נהדר, וטוב שאמריקה העניקה לה עוד הזדמנות, אבל על הביצוע הזה מגיע לה עונש כבד בצורת מניעת איפור למשך שני פרקים.

עכשיו אני מגיעה לקייטלין אפרלי. לא ששמתי עליה כסף או משהו, אבל לנפילה כואבת שכזאת לא ציפיתי. לשכנים של צ'יץ' היא לא היתה מתקבלת עם הביצוע הקלוש-תלוש שלה, שהצביע על חוסר הבנה טוטאלי במוזיקה. המתולתלת התאהבה בשיר בלי לקחת בחשבון את ההתאמה שלו לכלים העומדים לרשותה ושרה אותו כאילו היא מתאמנת בגראז' לקראת מסיבת יום ההולדת של אבא שלה. מותק, עשית טעות, ועל טעויות משלמים.

רוחב הלב שהעניקה אמריקה לפייג' לא היה רחב מספיק להכיל גם את לילי סקוט. סקוט היתה קשה לעיכול. כאילו, הראסטות של קריסטל באוארסוקס עוד עוברות, אבל שיער לבן? מה זה? גם הבחירות שלה היו מאתגרות מדי, ולא במובן החיובי של המילה. לאחר שקיבלה את הבשורה על חזרתה לבמות רכבות התחתית, שללא ספק הפתיעה אותה, סקוט לא היתה גבר. היא אמרה, "אני באמת לא יודעת מה אמריקה רוצה לשמוע", ובכך הסגירה את עצמה. אם יש לך סגנון משלך, מה אכפת לך מה אמריקה רוצה? האם כל עניין הסגנון האישי המיוחד היה אסטרטגיה בלבד? נימת התלונה שהיתה בשאלתה השאירה לי טעם מריר פה.

אני חייבת לציין את הבחירה המבריקה של קייטי סטיבנס בשיר של קלי קלארקסון. הבחירה הזו ללא ספק הצילה לה את התחת. השיר האהוב והצעיר הביע את נאמנותה ל"אמריקן איידול", וגרם למתקשרים לזכור ולחבב אותה.

אני מודה שהייתי משוכנעת שאנדרו גרסייה לא יהיה איתנו עוד, למרות הביצוע הטוב (מסתבר שהשופטים לא חשבו כמוני) שלו. הוא פשוט לא מתרומם, ואפילו חוטא בשעמום. ועדיין לאלכס למברט יש משהו שונה וייחודי בגוון הקול שלו, וחשבתי שעם טיפה סבלנות, הוא יפרח וייפתח. אבל אמריקה רוצה הכל ורוצה עכשיו. לחלום האמריקאי אין זמן, כי זמן זה כסף. אז אלכס עף, ולא הצליח להסתיר את אכזבתו. הוא פשוט נעלב, ומיאן להינחם. האמת, היה מביך. כשדמעות בצבצו וזלגו הבנתי את אמריקה. אין לו ביטחון בשיט. כשהוא זימר את שיר הפרידה שלו - קולו אומר נואשות ועליבות וידו טחובה בכיס כמו ילדון ביישן – הסכמתי עם אמריקה לגמרי. איזו הצתה מאוחרת יש לי לפעמים.