אם יש להקה שמגדירה את הסאונד של 2010 זו כנראה Yeasayer. אמירה זו יכולה להיות עלבון בדיוק כשם שהיא יכולה להיות מחמאה, שכן בדיוק כמו שהמוזיקה של ההרכב המגה-ברוקלינאי יפה, מקסימה ועדכנית, כך היא גם רגעית וחסרת משמעות אמיתית.
נכון לחודשיים-שלושה האחרונים, וככל הנראה גם לבאים, "Odd Blood", האלבום החדש של Yeasayer, יהיה האלבום שחובבי אינדי רבים ישימו ברקע כשבאים אליהם חברים הביתה, והוא יהיה גם האלבום שהם יאזינו לו כברירת מחדל כשלא יתחשק להם שום דבר אחר. אבל למרות כל זה, בשנה הבאה כולם כבר ישכחו מקיומו. השיר "O.N.E", בצדק גמור, הוא הלהיט ההיפסטרי הנוכחי, אך סביר להניח שאף דיג'יי שמכבד עצמו לא ישמיע אותו במסיבות שייערכו ב-2011 ולאחר מכן.
בעצם, Yeasayer מסמלים את התקופה ברגע הנוכחי, אך בעתיד, כשנסתכל לאחור, דווקא להקות אחרות יזכירו לנו את העידן שבו אנו נמצאים. Yeasayer הם כמו הקלקסונס ל-2007, הפליט פוקסס ל-2008 והדירטי פרוג'קטורס ל-2009.
זה בסדר. אני האחרון שמתנגד להייפים ללא חיי מדף ויהיו הם מוצלחים כמו הקלקסונס או מציקים כמו הפליט פוקסס. ההייפים הללו נחוצים בהמון מובנים, מהכיף שבעיסוק בהם, דרך ההנאה שבצריכה שלהם בזמן אמת ועד הקלות שבה ניתן להשמיץ אותם אחרי שכבר לאף אחד לא אכפת מהעניין. אך יותר מכל, הרכבי ההייפ האלו עוזרים לרוב לקדם את המוזיקה; להביא טרנדים מסוימים לחזית הבמה, ליצור ואקום בריא בשוליים ובמקביל לסחוט את המיץ מהרכבי אינדי שהפכו לכוכבי פופ ולגרום להם להבין שהם צריכים להתקדם הלאה, כי עלו על השטיק שלהם. בלי הרכבי הייפ, המוזיקה היתה מתפתחת לאט ומשעממת לנו את הצורה.
עוד בוואלה!
ובכל זאת, לא כל הרכב הייפ עושה כיף באוזן כמו Yeasayer, שידעו ב-"Odd Blood" ממי להיות מושפעים ואיזה ז'אנרים לשלב יחדיו. זה גם לא קרה להם בין לילה - לקח זמן עד שהניסיונות צלחו. האלבום הראשון שלהם, "All Hour Cymbals" מ-2007, הוא שיעמומון טרחני שמנסה להיות סופר מתוחכם ומערבב פסיכדליה רוקיסטית עם מוזיקת עולם ניו-אייג'ית. שמעתי אותו עם יציאתו ומיד העפתי אותו לכלבים. בשבוע שעבר ניסיתי אותו שוב - במחשבה שאולי בזמנו פשוט לא הבנתי משהו - והתוצאה היתה דומה. אין בו שום זכר לפזמונים הקליטים של "Odd Blood" או לאווירת הסינתיסייזרים המבורכת. בכלל, הוא נשמע כמו משהו של להקה אחרת - להקה שלא הייתם רוצים להיות מזוהים עם קהילת מעריציה.
לטענת סולן הלהקה, כריס קיטינג, ההשראה לאלבום הגיעה בעקבות טיול לניו זילנד, שבו הוא וחבריו התנסו ב-LSD. קיטינג אמר גם שהמטרה שלהם היתה ליצור מוזיקה דמויית ריהאנה, רק מאתגרת יותר מבחינת סאונד ומותאמת למועדונים. שתי הטענות הללו נשמעות די מופרכות, שכן תהרגו אותי ולא אמצא את הקשר לריהאנה, וגם הסיפור הכאילו-מגניב-בשקל על ה-LSD בטח לא השפיע עליהם כמו הטור שעשו בתור להקת החימום של MGMT, איפה שהם קלטו כמה שפופ זה כיף, ואיך ששירים מדבקים הם משהו שאסור לזלזל בו.
אז כן, Yeasayer לקחו מ-MGMT את הנכונות (וגם ההצלחה) לייצר המנוני פופ. הם גם למדו מהם, או נכון יותר מההפקה שלהם, איך פסיכדליה עכשווית צריכה להישמע. אך MGMT הם לא ההשפעה היחידה על Yeasayer. מאנימל קולקטיב - המלכים של ברוקלין הם לקחו את ההבנה שלא צריך להתפשר על האקספרימנטליות כדי ליצור פופ מוצלח ומהנה; מוזיקה יכולה להיות גם קליטה וגם שכלתנית. מהגלו-פיי, הז'אנר החם של הרגע, ומן הלהקות שמרכיבות אותו (נאון אינדיאן, סמול בלק וכו'), חטפו Yeasayer את הגלורפיקציה ללואו-פיי של שנות השמונים, את האסתטיקה המעורפלת והיחסית תמימה הזו. תוסיפו כל מיני קריצות קטנות לגנג גנג דאנס ול-Ruby Suns וקיבלתם להקה מעולה שבנויה מכל מה שרותח כרגע.
מן הסתם, Yeasayer גם יודעים לסדר את כל ההשפעות וההלוואות הללו באופן מוצלח למדי, כך שרוב האלבום החדש מכיל שירים מצוינים. לא רק "O.N.E" ראוי לאיזכור - גם "Ambling Alp" הוא קטע מעולה שזכה כבר ללא מעט רימקסים, "Madder Red" הוא שיר שהיה צריך לקבל בדיוק אותה כמות חשיפה ש-"Ambling Alp" זכה לה בבלוגים ו-"Mondegreen" הוא רוק-פופ משובח א-לה קיור. בעצם, רוב הקטעים מוצלחים למדי, למעט אולי "I Remember" הבכייני ו-"Rome", שבעיקר מציק בנודניקיות שבו. כך או כך, מניח שהרעיון הכללי הברור - החדש של Yeasayer טוב מאוד ובאמת יפהפה, אך צריך לשמוע אותו עכשיו - מהר מהר, לפני שייגמר.