תרנגולת כפרות

"עיני רנטגן", סרט התעודה המדהים בחוסר יושרו האינטלקטואלי ששודר אמש (ראשון) בערוץ 10 אודות הרב יעקב איפרגן (המכונה "הרנטגן"), מזכיר את "משל העגלה". מדובר באחד המשלים המבריקים שהצדיקו את קיומה של הציונות הדתית עם קום המדינה והוא מיוחס לרב אברהם ישעיה קרליץ (AKA "החזון איש"). לפי המשל, במקרה של התנגשות בין הציבור הדתי לציבור החילוני, על "העגלה הריקה", כלומר החילונים נטולי המטען הרוחני ובעלי האובססיה למותגי אופנה, לפנות מקום ל"עגלה המלאה", כלומר נושאי עול התורה והמצוות. 62 שנות הגות, עשייה ותרבות חילונית ניסו להילחם במשל הזה – בצבא חזק, בכסף גדול ולפעמים באיזה סרט דוקומנטרי טוב ומזכך. אבל אז הגיע הרנטגן.

"עיני רנטגן" הוא תזכורת שבעבור ציבור מסוים, החזון איש יותר מצדק והעגלה הריקה לא רק צריכה לפנות מקום – כדאי לה גם לרדת מהפסים. שכן, מדובר בחוליה נוספת בשרשרת ה"דוקו-לק" – ז'אנר שבו הבמאי/ת מסתובבים עם הלשון בחוץ ומלקקים את הלחיים של כל דמות שחופפת את התזה, מבלי לתת לה הסבר ומבלי להשאיר קשקשים של ספק. כך, במקום לחשוף ולהתחקות באמת אחרי מקורות ההשראה של הרנטגן, מקורות המימון שלו וגם אולי לראיין איזה מתנגד או שניים לתופעה שהוא מייצג ושמבזה דתיים מאמינים ומלאי כוונות טהורות לא פחות משהיא מבזה חילונים יעני-רוחניים, "עיני רנטגן" בוחר להציג לראווה רק הצלחות מסמרות שיער של הרב, שאמורות לשכנע שאין לנו על מה להישען אלא על האורקל מנתיבות.

אבל אין מה להלין על במאית הסרט שרון כידון, אשת פרסום ותקשורת מצליחה שהלכה לביים סרט על הגורו שלה, בעוד טייקונים רציניים להחריד כמו נוחי דנקנר – מלח הארץ, יפה בלורית, תואר וחשבון בנק – ואילן בן דב – המלך הכתום של שוק הסלולר – טובלים את העולם הקפיטליסטי שלהם במקווה שבו הם גם צדיקים וגם טהורים. שניהם, החולשים על שווקי ענק הפועלים על בסיס חוקים נוקשים, שבהם גם אלוהים לא יציל אותך מחרב הקיצוצים, מציגים את עצמם כבעלי עולם רוחני עשיר וגם כשר – בהכשרת הרנטגן, כמובן. האחרון, מצדו, הוא מי שהמליץ לדנקנר לקנות את IDB אבל הוא גם מי שבאותו זמן מקבל בדלת האחורית את עניי העולם שבשליטת הטייקון מספר 1 של ישראל ואומר להם שיהיה בסדר. קו הביקורת מחויב המציאות הזה נבדק על ידי כידון בשאלות רפות, שדנקנר מטאטא באותה נינוחות שבה כוחות השוק יכולים לפרק משפחה קשת יום.

גם הנושא המרתק של מאבקי הכוח בתוך העיר נתיבות, שם שוכנת האימפריה של הרנטגן, מוזכר בשני משפטים רפים, שמציגים את הנושא (לא כולם אוהבים את הרב), את המושאים (משפחת הבאבא סאלי, העירייה) ואת הסיבה (רנטגן=מלא כסף=כוח) – וזהו. מרואיינים מטושטשי פנים? תגובת הרב? חצר הרב? אלה ניתנים רק לאלוהים ושליחיו עלי אדמות. נושאים לא פחות מרתקים ואפילו בעל פוטנציאל סימפטי כמו מנגנון הגישה אל הרב איפרגן, זהות נושאי כליו וכמובן – כמה כסף מגלגל התאגיד הרוחני הזה, נותרו בערפל בדיוק כמו דמותו של הרנטנגן לאחר הסרט ובדיוק כפי שרצתה המעריצה הצמודה שהתחזתה לבמאית סרטים דוקומנטריים.

זמן רב וגם הישגים רבים של הציבור החילוני והדתי כאחד נצברו מאז סופר משל העגלה בפעם הראשונה. עם זאת, סרטים כמו "עיני רנטגן", הביזיון הבהמי בפתיחת החנות של H&M וגם ההתבזות של הציבור הציוני דתי ושולחיו (פורום "תקנה") בפרשת הרב מוטי אלון הופכת את אותו משל לרלוונטי מתמיד. במערכה הנוכחית, העגלה הריקה מנסה להתחבר בחלקים הנוחים לה לעגלה המלאה, שמצידה מאפשרת שייגעו לה באיברים אינטימיים, כל עוד היא שווה לא פחות כסף מהעגלה הריקה; הציבור הציוני-דתי – שניסה לגשר בין העגלות – מתמכר להזיות של עצמו; ואילו כל השאר – דורסים אחד את השני בפתיחה של חנות בגדים.

"עיני רנטגן", בחוסר האובייקטיביות המשווע שלו ובהיותו עלבון לאינטליגנציה, היה יכול להיות קריאת ההשכמה של הציבור החילוני, המשכיל והנאור, שיקום ויוכיח שעולמו הרוחני לא מתמצה בניסי פריון או בתחושת "מרכזייה לאלוהים" כמו שתיארה ג. יפית את סגולותיו של הרב. אבל ישעיהו ליבוביץ' מת, השמאל יצא לחופשה ואלירז התחיל אמש, תשעה ימים אחרי זכייתו ב"האח הגדול", להנחות תוכנית לייט נייט בערוץ 24. המהפכה נגד תופעת איפרגן לא תשודר בטלוויזיה. היא פשוט לא תקרה.