רדיו רם מעלה

את שרית חדד, עברי לידר ואביב גפן לא תשמעו ברדיו "גלי ישראל". למה? כי יהושע מור יוסף החליט שצה"ל לא שחרר אותם משירות צבאי מרצונו אלא שהם פשוט השתמטו. דנית גוטפריד יהודייה ודמוקרטית

דנית גוטפריד
15/03/2010

המשפט האחרון בראיון שנתן בשבוע שעבר יהושע מור יוסף, מנהל תחנת הרדיו "גלי ישראל", ל-nrg מעריב, אמר כך: "לא יהיו משתמטים. אם אני רוצה להיות רדיו פטריוטי, אז שיהיה המשתמט עם השיר הכי מקסים, אבל 'מצטער, תעשה צבא חביבי'". אם ננסה לפרק את המשפט לגורמים, נראה שמור יוסף עושה בו קישור בין שלושה דברים, שבעצם אין ביניהם שום דבר משותף. הראשון – השתמטות, השני – פטריוטיות, השלישי – שירים, או אמנות.

נתחיל בראשון, משתמטים מצה"ל. כל שנה משחרר צה"ל אלפי אנשים משירות צבאי. כל אחד וסיבותיו הוא – חוסר התאמה רפואי או נפשי, עבר פלילי, השכלה נמוכה מדי, עודף מתגייסים, מיעוט מזערי של סרבני מצפון ופציפיסטים, או לחלופין שחרור גורף לחרדים ולפלסטינים אזרחי ישראל. מי ששוחרר מצה"ל לא ברח ממנו אלא קיבל חותמת ואישור על כך שהוא אינו יכול להיות חלק מהמערכת, אך עדיין – התפיסה הישראלית הרווחת היא שאותם אנשים שלצה"ל לא היה בהם צורך, או החליט לשחרר, הם אזרחים סוג ב'. אנשי תקשורת כמו מור יוסף – אבל לא רק הוא אלא קודם כל חברי כנסת ונבחרי ציבור – דואגים לפמפם ולתחזק את התפיסה הזו על ידי סנקציות חברתיות חריפות כלפי "המשתמטים", ומנגד – בהטבות וריפוד המתגייסים.

גם אם נניח שזוהי דרכם היחידה של ראשי המדינה והצבא לעודד גיוס, על פי נתוני צה"ל 83% מן הצעירים היהודיים מתגייסים. או במילים אחרות, ולמרות כל הפאניקה, אין היום בעיה כלל ארצית של חוסר מוטיבציה גורף. נהפוך הוא. 17% הנותרים שייכים מן הסתם לחרדים ולאנשים שצה"ל לא מעוניין לגייס ואילו אותם אנשים שכלל לא מעוניינים להתגייס הם חלק מזערי באוכלוסייה, כמעט לא קיים במונחים מספריים. ועדיין, על אף הנתונים העובדתיים, מקפידים חברי הכנסת ואנשי ציבור רבים להתייחס לאותו אחוז אפסי באוכלוסייה כאל גייס חמישי ומרשים לעצמם להשתלח בלשונם כלפיהם, מאפשרים לאפליה בוטה להתקיים, גם אם היא נוגדת לחלוטין את מהות הדמוקרטיה הישראלית.

טוב לדעת (מקודם)

הסוד נחשף: כיצד בי-קיור לייזר מפחית את הכאב?

מוגש מטעם בי קיור לייזר

היום בפלייליסט: פריטה על המיתרים הנכונים

נמשיך בחלק השני – פטריוטיות. מור יוסף משתמש בהשאלה במושג הזה כדי לתאר את הרדיו שלו, ואפשר להבין מדוע. מדובר ברדיו שפונה לציבור הדתי לאומי – בעיקר וקודם כל ל-300 אלף המתנחלים בשטחים, ואחר כך גם לאלה מהציבור הזה שחיים בשאר המדינה. בכל פנייה שלו לציבור הזה הוא מדגיש עד כמה הוא ציוני, פטריוט, אוהב את הארץ, מתנגד לסרבנות, מה שנקרא – פורט על המיתרים הנכונים.

אלא שהמושגים הללו נלקחו בשבי על ידי ציבור המתנחלים, שניכס אותם לעצמו כדי ליצור נורמליזציה למפעל ההתנחלויות וחיבור בינו לבין אזרחי המדינה שחיים בגבולות ישראל הריבונית. יתרה מכך, מור יוסף לא רק מנכס לעצמו את הציונות היחידה שלגיטימית בעיניו אלא גם משתמש בפטריוטיות כדי לתקוף ולשלול את זכותם של אחרים ליצירה, לפרנסה, לחופש הביטוי. "אני אומר, בואו נשתלט על מתחם רחוב הארבעה ונגיע לפאבים. נדבר בשפתם. לא נפחיד. הרי אם אני אגיד את האמת בצורה נוקבת, אני אפסיד מאזינים, אבל אם זה יהיה בצורה מרוככת, אבין מי עומד ממול". האמת היא מושג אובייקטיבי על פי מור יוסף, אלא שמדובר כמובן באמת שלו בלבד. הוא מוכן להכניס לכם אותה בדלת האחורית, בצורה מרוככת, אבל זו בסך הכל עוד צורה לעקוף את הבעיה של חוסר ההסכמה העקרוני בין מחנהו למחנה השמאל מרכז, חוסר הסכמה שמור יוסף מתעלם מקיומו.

יש"ע בואך צפון קוריאה

החלק השלישי מדבר על אמנות. כאן, מור יוסף כבר נתקל בבעיה. אין דרך נעימה לומר זאת, אבל לאיש, שאולי מבין בתקשורת (בעברו היה דובר מועצת יש"ע), אין מושג וחצי מושג במהותן של אמנות ויצירה. הוא מתייחס לרדיו שבניהולו כאל מפעל לברגים, רק שבמקום הברגים יש דיסקים. האמת היא שהרדיו הזה קיים רק כדי להפיץ בצורה המשכנעת ו"המרוככת" ביותר את האג'נדות הימניות שלו. זהו רדיו שכולו פרופגנדה ממשלתית, שחוזר על המסרים של הצבא ושל הממשלה כמו תוכי נאמן, אבל לא באמת מסוגל לייצר אמירה משלו. אפילו ההחלטה להשמיע מוזיקה ישראלית בלבד לא מגיעה ממקום מבורך של קידום יצירה מקומית, אלא ממקום של אנטי לכל דבר שמריח כמו קוסמופוליטיות או פתיחות.

בערך בשלב הזה, עוצר מי שהתעצבן וממהר לטקבק. "מה עם חופש הביטוי? מדובר בתחנה פרטית! מותר להם לעשות מה שבא להם!" מעניין שאותו הכלל לא תקף במקרים אחרים, כמו למשל בזה של מסעדת אזאד החיפאית שסירבה להכניס לובשי מדים לתחומה. גם היא עסק פרטי, מדוע חופש הביטוי הקדוש לא חל גם עליה? הסיבה היא הצביעות והדו-ערכיות שקיימים כל הזמן ביחס לאוכלוסיות השונות שחיות בישראל. רדיו המתנחלים לא רוצה להשמיע את עברי לידר? זכותו! חופש הביטוי! מסעדה ערבית בחיפה לא מכניסה לובשי מדים? בושה וחרפה, לסגור אותם! 50 אלף איש יפתחו נגדם קבוצה בפייסבוק הדורשת לשלול מהם את הפרנסה, לשרוף להם את העסק.

אך מה בעצם ההבדל בין השניים? למה כשתחנת רדיו פותחת חזית מול האמנים הכי אהובים, יהיה זה אביב גפן, עברי לידר, מארינה מקסימיליאן בלומין או שרית חדד זה לגיטימי? מה בציד המכשפות הזה קשור לחופש הביטוי? מבחינה משפטית, אין למור יוסף או לאף אחד אחר דרך להגדיר מיהו משתמט. מפאת צנעת הפרט, איש אינו מחויב לגלות את הסיבות מדוע שוחרר, ובלי אותן הסיבות – אין דרך לגבש רשימה שחורה שכזו. יותר מזה, מור יוסף וגלי ישראל למעשה פוגעים בשוויון ובחופש העיסוק – שתי זכויות שמעוגנות בחוקי יסוד. אין דרך אחרת להגדיר את מה שהם עושים אלא כאפליה.

אז בסדר, העולם אינו מושלם, מדובר בתחנה פרטית וכל הג'אז הזה. אבל מספיק עם הצביעות. רוצים לדבר אלינו בשפתנו? קודם כל תפנימו שאזרחות טובה ותרומה למדינה אינם מותנים בשירות צבאי. עם כל הכבוד, אנחנו לא צפון קוריאה. מותר ואף רצוי שהתרבות שלנו תתקיים בנפרד מהצרכים הלאומיים, בוערים ככל שיהיו.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully