במחצית הראשונה של המאה העשרים לא היו לתושבי ברית המועצות יותר מדי כלים להילחם בדיקטטורה האיומה והרצחנית שהנהיג יוסף סטלין. התנגדות אלימה כמו מרד הקולאקים בתחילת שנות ה-30 עוררה דיכוי אלים עוד יותר, שהוביל להשמדתו של מעמד איכרים שלם, ולקולקטיביזציה שהביאה למותם של מיליונים מרעב. זו היתה תקופה שחורה משחור בהיסטוריה הסובייטית, שכל מחאה נגדה, ולו הקלה ביותר, הובילה למחנה עבודה במקרה הטוב או לעונש מוות במקרה הרע.
הסופר אנדריי פלטונוב, שנחשב אחד מגדולי הסופרים הסובייטים במאה העשרים, הילך על חבל דק במיוחד. אמנם פלטונוב הגדיר את עצמו קומוניסט, אבל הוא לא היה אהוד, בלשון המעטה, על סטאלין. הסיבה: הוא נלחם בעריץ בנשק שונה ולא מוכר: השפה. ב-1933, שיאה של תקופת הקולקטיביזציה, החל פלטונוב לכתוב את "מוסקבה המאושרת", יצירה שהסתיימה, או נכון יותר לומר שלא הסתיימה, שלוש שנים מאוחר יותר. הרומן, כמו סיפורים אחרים של פלטונוב, לא פורסם בשפה הרוסית עד 1991, ורק השנה תורגם לעברית על ידי מומחה התרגום פטר קריקסונוב ("החטא ועונשו", "דוקטור ז'יוואגו").
"מוסקבה המאושרת" הוא שם הנושא לרומן המרכזי בספר, כשיחד אתו תרגם קריקסונוב גם את "הכינור המוסקבאי" ואת "הים היו?ב?נילי". מוסקבה היא מוסקבה צ'סטנובה (צ'סטנוסט ברוסית: יושר), צעירה יתומה הקרויה על שם עירה, ששובה את לבו של כל גבר הנתקל בה. הגברים המרכזיים בחייה, הרופא סמביקין, הבלתי מגויס קומיאגין וחוקר המכניקה סמיון סרטוריוס, מייצגים אסכולות שונות (פרקטיקה, אובססיה ואנוכיות) במרדף אחריה, אולם איש מהם אינו מצליח לכבוש את לבה. מוסקבה הישרה היא מוסקבה הבלתי מושגת ומאוחר יותר גם מוסקבה הפצועה וחסרת האונים.
מובן שאין צורך בדמיון פרוע במיוחד כדי לזהות שמוסקבה האישה היא בעצם מוסקבה העיר, ושהגברים בחייה הם סבך הדינמיקות המניע את המכונה הסובייטית. הם מייצגים הכרה, מושג שלא ממש היה טריוויאלי בברית המועצות של הימים ההם, שבה אסור היה לאנשים לחשוב או לחוות דעה. בשל כך, הרמיזות הקטנות ששתל פלטונוב בסבך הערפל הכבד הבעירו את חמתו של סטאלין. הסופר הגדיר את עצמו קומוניסט אמיתי ועל פניו ניתן בהחלט לראותו ככזה, אולם כל התנסחות שלו גוררת עמה ספק, וספק היתה מילה גסה עבור השלטון הבולשביקי. התופעה בולטת במיוחד ב"הים היובנילי", כמו בדוגמה זו (עמוד 182): "... וש?מחה כי כוחות הטבע המסתוריים, המעורפלים והעדינים פועלים בשורות הבולשביקים, החל בכוח הכבידה וכלה ברעידות העדינות ובגל האלקטרומגנטי המרטיט בתוך האינסוף האפל".
מה זה לעזאזל חיים "מעפילים"?
האם התכוון פלטונוב לפרגן לשלטון במשפט שכזה? לכאורה, כן, אולם צל הביקורת נוסך מעל כל שורה כמעט בספר. השפה הגבוהה והרב-משמעית היתה נשק חד יותר מכל כידון או קליע רובה, נשק שתפס את סטאלין לא מוכן. אלא שההצלחה של פלטונוב היתה חלקית בלבד, אם בכלל אמנם הוא נשאר בחיים ולא הגיע למחנות, אולם יצירותיו נגנזו ובנו פלטון נשלח, כנראה כאמצעי לחץ נגדו, למחנה כפייה בגיל 16. הבן נדבק בשחפת, שוחרר מהמחנות ומת כעבור ארבע שנים כשהוא בן 20 בלבד (המידע מתוך "צעקה ענייה בסתיו אפל", אחרית הדבר של קריקסונוב, עמוד 222).
האתגר שעמד בפני קריקסונוב לא היה פשוט להעביר את המסר הרוסי המסובך והמקודד לשפה העברית. כיוון שמדיניותו, ספציפית לספר הזה ובכלל, היא להיצמד ככל האפשר למקור, הוא אכן ניסה לעשות זאת, אולם למרבה הצער נחל כישלון חרוץ. רמז ראשון לטקסט שלא עובר ניתן לקבל כבר בעמוד 8: "חייה הבהירים והמעפילים של מוסקבה צ'סטנובה התחילו באותו יום סתיו". מהם לעזאזל חיים "מעפילים"? זאת לא נדע, ומשפטים כאלה, שסובלים מעילגות מסוימת, חוזרים לכל אורך הספר. הנה דוגמה למשפט נוסף שדרושים עצבים חזקים כדי לשרוד אותו (עמוד 169): "משום כך ראה גם בבוסטלוייבה ברייה שכבר עוטרה באורו הנוצץ של הסוציאליזם, בזוהר יום הקיץ המסתורי שטבע בתכלת יערותיו ונמלא ברעשי משיכת הרגש שטרם נודעה כמותה". הא? מה? קריקסונוב עצמו הסביר (עמוד 223): "אמנם בעברית תקנית יותר איש לא היה כותב כי בפניו 'נמצאה' ארשת אלא כי 'היתה נסוכה עליהם ארשת דו משמעית'. אבל אצל פלטונוב ארשת כזו בהחלט יכולה 'להימצא' שם".
הסבר מעניין וטוב, רק שכלל ראשון הוא שספר צריך להיות קריא, ו"מוסקבה המאושרת" אינו מציית לכלל הזה משום כמיהתו להשליט את ניצחון השפה העילאית. ייתכן שזו אכן יצירה שעולה בקנה אחד עם ספריהם של המינגווי, קפקא או פוקנר, רק שאנו לא מקבלים הזדמנות להכיר בכך. לא בטוח שהאשמה כולה תלויה על כתפיו של קריקסונוב אחרי הכל, מדובר בספר שגם בתרגום עממי יותר ספק אם היה עובר. "מוסקבה המאושרת" הוא רומן שגניזתו הארוכה הצמיחה מיתוס שהפך אותו, כפי הנראה, לפרה קדושה בעיני אנשי החברה הספרותית. ובכן, לפחות בתרגומו העברי ניתן לומר בשפה הרבה פחות מליצית רק שתי מלים: מומלץ לדלג.