הבעיה הכי גדולה עם האלבום שלאחר המוות שיצא בשבוע שעבר לג'ימי הנדריקס, "Valleys of Neptune", הן הציפיות שהוא יצר בקרב מעריצים וסקרנים כשהמידע המקדים אודות הפרויקט העתידי החל לדלוף לתקשורת. ההבטחות אודות התקליט האיצו את קצב פעימות הלב כאילו מדובר באלבום כמעט חדש, גנוז, פיסה נעלמת שלא נמצאה מעולם ורק עכשיו אחותו של הנדריקס מאפשרת גישה אליה.
גם 40 שנה אחרי מותו, הסקרנות לגבי האמן המנוח עדיין לא באה על סיפוקה. מכל הגאונים שמתו מוקדם מדי, המוזיקה של הנדריקס מתה הכי מוקדם. אף שהותיר אחריו שלושה אלבומי אולפן מושלמים (ותקליט הופעה נהדר עם הג'יפסיז), הנדריקס היה מהיחידים שנדמה היה שהוא רק בדרך לפסגה גבוהה יותר. פרפקציוניסט שעדיין נמצא במהלך החיפוש אחר האני האמיתי שלו חיפוש שעתיד היה להסתיים תוך כמה שנים בשיאים מוזיקליים חדשים. מי ששינה לעד את תפקידה של הגיטרה החשמלית ברוק'נרול, תמיד ייזכר קודם כל בתור הווירטואוז שהיה, אבל אסור לשכוח שהמוזיקאי שבו היה לא פחות טוב. כל כך טוב, שאנחנו עדיין לא יודעים על המוזיקה שלו מספיק.
לכן, חשוב לגשת לפרויקט החדש עם הציפיות הנכונות. מי שמתכנן למצוא שם את האי האבוד, עתיד להתאכזב מעט ושלא בצדק. "Valleys of Neptune" רחוק להיות עוד חליבה צינית של פרות הנוסטלגיה שמסתיימת בתוצאה מוזיקלית סתמית שרק נועדה להכניס עוד כסף, וגם אם חלק (די קטן, יש לומר) מהשירים או מהגרסאות לא יחדשו מספיק לאספנים הקנאים, האלבום עדיין מספק מבט מעניין על תקופת מפתח בקריירה של הנדריקס - 1969.
למי שעדיין לא מעודכן במה מדובר, נספר כי מדובר באלבום שמכיל 12 קטעים שלא שוחררו מעולם, חלקם שירים או קטעים אינסטרומנטליים שרואים אור רשמי לראשונה, מהימים הקשים שבאו אחרי הקלטת "Electric Ladyland". הימים בהם ניסה הנדריקס למצוא נתיב מוזיקלי חדש, הימים בהם נדרש לקחת חלק מוביל במאבק למען זכויות השחורים ולהוריד מוטיבים לבנים, פסיכדליים, מהאמנות שלו. המיקסים הנהדרים של המפיק הוותיק אדי קרמר, שעדיין מבין היטב את הגיטרה של הנדריקס, מצליחים לארוז את החיפוש הזה לחבילה מעניינת שעומדת ברף האיכות של הגאון והיא הרבה יותר מבוטלג מכובד. ההקלטות ברובן הגדול נשמעות שלמות, מטופחות, לא עמוסות מדי ולא רזות מדי, ומבינות היטב את הדילמות בהן היה מצוי הנדריקס שנה לפני מותו.
התקליט דווקא נפתח עם שיר יחסית ישן, "Stone Free" מהאלבום "?Are You Experienced", אבל כנראה לא בכדי. המילים שבהן הנדריקס מדבר על הפער בין מה שהקהל רוצה ממנו ומה שהוא רוצה לעשות מכניסות אותך בצורה סמלית לאווירה. את הגירסה הזו מ-1969 המעריצים השרופים ודאי יגלו באוסף מאוחר של הנדריקס משנת 2000, עם שינוי אחד: הבס של נואל רדינג מ'החווייה' הומר בהקלטה לזה של בילי קוקס מג'יפסיס.
בהמשך ההפתעות רק נמשכות, עם שירים נדירים כמו "Crying Blue Rain" ו"Ships Passing Through the Night". יש באלבום גם חורים מעטים, כמו בגרסה פחות מוכרת ל"Sunshine of Your Love", אבל גם עליות שרק הנדריקס יכול לספק, למשל הקלטה לא מוכרת של גרסה מפילה, מיוחדת ולעתים טובה מהמקור של "Red House".
לאנשים שעדיין לא מכירים מספיק את הנדריקס, האלבום יהיה חסר ערך כרגע, אבל נאמניו יקבלו את ליטרת האיכות והעניין המספקת. ולו רק בשביל שיאו של הפרויקט בעיני, הגרסה הראשונה המוקלטת של "Hear My Train a' Coming", שזורקת אותך לרצפה כאילו רק עכשיו הכרת את השיר (שהתפרסם בעיקר בסרט שלאחר מות הנדריקס בגירסה אקוסטית עצומה עם גיטרת 12 מיתרים).
כפי שאפשר לשים לב, בחירת השירים בכלל לא להיטית, אורכם של הקטעים לא מלמד על מחשבה מסחרית, וישנה הדדיות בריאה בין החזון הכלכלי לחזון המקצועי. המוטיבים הפסיכדליים שבהם שווק הנדריקס לקהל עדיין נמצאים בעטיפה ובקליפ שנעשה לשיר "Valleys Of Neptune", אבל זה לא חדר יותר מדי לאלבום עצמו. העטיפה הפנימית, מנגד, מורכבת כולה מציור מעניין של הנדריקס של אחד מאותם עמקים בנפטון, שבהם נמצאו כנראה חלק ממעיינות היצירה שלו. לא תגלו שם מעיין לא מוכר, אבל תמצאו רוויה לא קטנה.