דיאלוגים מהוואגינה

      שבוע אחרי שהסתיימה העונה השנייה של "הכל דבש" בקול דממה דקה, תובעת לילך וולך את עלבונה של האישה האמיתית הראשונה בטלוויזיה שלנו, יעל פוליאקוב

      לילך וולך

      דמיינו לעצמכם ארבע נשים יפות, מצליחות ורווקות בעיר הגדולה. דמיינו שאחת מהן היא קוגרית לוהטת שלא מתנצלת על המיניות המתפרצת שלה ושאחרת לוהטת לא פחות ואפילו מספרת על כך בטור משלה בעיתון. דמיינו שיש בחבורה גם חברה בתולית אבל סקסית, ועוד חברה קרייריסטית שנונה וקרירה אבל גם סקסית.

      ועכשיו – דמיינו שהן סימה, אוסי, מיכל ושולי מקריית אונו. מבאס, אה?

      לא בהכרח. אבל מה שמגיע בריח של אמריקה לא מתיישב לנו טוב עם ריח ה"שכנעתי אותה בעדינות" שיש על הידיים המסבנות של האישה הישראלית שמעטרת את מסכי הטלוויזיה שלנו. הישראלית של המסך הקטן היא מציקנית או דתייה או מסרסת. היא נואשת לזוגיות ו/או תלותית וקוטרית. ואם היא צעירה תל אביבית, אז היא תהיה מין מעופפת כזו, כאילו חיננית אבל למעשה ערפדית תשומת לב שמסרבת להתבגר.

      עוד בוואלה! NEWS

      פרסום לפי מיקום: עסקים קטנים יזכו לפרסום מותאם לצופים

      בשיתוף בנק הפועלים
      לכתבה המלאה

      המורשת של "קרובים קרובים"

      הצרה היא שמעבר לכך שזה לא מחמיא, זה גם משעמם. מאוד. אבל מישהו מאמין שם, במשרדים הממוזגים שקובעים את סדר היום הטלוויזיוני שלנו, שנשים ישראליות מייצגות ואמינות הן נשות הקוטג' הישראלי שמכורות לפלטפורמות, טריקו מהוה ו'בימבה' חדישה לילד. אם הן לא נשות משפחה, אז הן צעירות בעלות חיתוך דיבור דוחה, שכאילו מסובבות גברים על האצבע הקטנה אבל למעשה בעלות נשמה יתרה של מוסכניק מחיל חימוש.

      חישבו, למשל, על "החיים זה לא הכל". האם אלו לא ליאורה ותיקי שמדברות אליכם את "קרובים קרובים" ממרחק של כמעט שלושה עשורים רק בפחות חינניות? אותה ביתיות, אותה א-מיניות, אותה מיושנות. חישבו גם על נשות הפלקט של "נשות הטייסים". הזוהר המפוקפק שלהן מעוגן בהיותן מניפולטיביות, נצלניות ו/או נזקקות לחסדי זרים/גברים שיגוננו עליהן מפני העולם.

      שכן, בסופו של דבר, מה שאנחנו צורכים ברצון מנשים שמדברות אלינו מהמסך באמריקאית, זה לא מה שאנחנו מוכנים לקבל מנשות ארץ הקודש. נשים אמריקאיות מזדיינות. אפילו בשמחה, יש לומר. נשים ישראליות, לעומת זאת, עושות אהבה במקרה הטוב וג'סטה במקרה רע. לפחות אם לשפוט על פי המסך הקטן.

      אמינות זה כואב?

      יחד עם זאת, יש לנו גם כמה אמהות טיפוס שונות מאלה שהורגלנו בהן. הן מעטות, אך יש לקוות שהן יתרבו. פורצת הדרך היתה דנה מודן. ב"אהבה זה כואב" היא גילמה דמות עגולה, חסרת טאקט ובעלת מערכת שיקול דעת מזגזגת אבל עדיין מקסימה ונוגעת ללב, וזה הרבה יותר ממה שאפשר לומר על רוב הנשים הטלוויזיוניות, כולל אלו שאינן משחקות דמות אלא סתם מגישות את "אודטה".

      אך הראשונה שבאמת הביאה אישה ישראלית אמיתית למרקע שלנו היא יעל פוליאקוב של "הכל דבש" – זו שמדברת עברית אבל חושבת גלובאליזציה. ילצ'י היא לא מושלמת, רחוק מזה. יש לה פה של מלח, גינונים של אוחצ'ה על ספידים, היא מספסרת בחיים ובמשפחה שלה ומתפתה לטיפוסים דוחים. אבל לעומת הנשים האחרות שמקשטות לכם את המרקע, יש לה דופק והיא חיה ונושמת ומתלכלכת באמינות.

      גם דנה מודן (אם מניחים בצד את "אבידות ומציאות" שלא עמדה ברף הציפיות) וגם יעל פוליאקוב הן הנשים החדשות של הטלוויזיה הישראלית. הן לא מתוקתקות סטילטו כמו "רווקה, 30, תל אביב" ולא מוזנחת ומיואשת כמו "נשואה, +3, פרברים" – שתי אלה שנהגות באופן תדיר במוחם המפורמט של קברניטי הטלוויזיה. והכי חשוב – הן גם לא קלישאה תלותית שזולגת מזרועו של הגיבור התורן בסדרת הגברים התורנית. העובדה שהפריטה שלהן על נימי הנפש והעצבים שלנו מרגיזה את כל אוחזי השלטים למיניהם לא מבהירה אלא דבר אחד: עד כמה אנחנו, ככלות הכול והקדמה, פרובינציאליים. "סקס והעיר הגדולה"? שם, אצל השיקסע'ס המסופלסות מניו יורק אולי. אבל אצלנו? מה פתאום. אנחנו מעדיפים את בנות הטלוויזיה שלנו חסודות וצנועות. עדיף בשביס.

      דבש העתיד

      "רביעיית רן", "פרשת השבוע", "אהבה זה כואב" – כולם הצליחו לרסק את הדימוי המעיק בעל הספקטרום הצר שעליו נעות הנשים בישראל. כבר לא מדובר באישה המושלמת שגם עושה ספונג'ה וגם דואגת למאבק הדמוגרפי במו רחמה וגם לא בניג'סית פרידג'ידית שמצייצת "מאמי" כשהיא משפיטה את הבעל מפלבל העיניים שלה; אלא, מדובר בבחורה שאפשר להתאהב בה, לכעוס עליה וגם לפגוש אותה בסופרמרקט הקרוב לביתכם.

      אם להתייחס לדוגמא האחרונה שהצטרפה לקאדר – "הכל דבש" – יעל פוליאקוב הצליחה לכתוב בה אישה באופן נטול מאמץ, בלי לסחוט את דוושת השנינות ובלי להפוך אותה לקריקטורה מצועצעת. אמנם, העונה השנייה של הסדרה לא היתה מושלמת. היא זגזגה בין פרקים מצוינים לבין מטח רנדומלי של עלבונות במשפחה שהתואר "לא מתפקדת" הוא מחמאה מלטפת עבורה.

      אבל, עדיין, חשוב למקם את פוליאקוב כיוצרת ואת "הכל דבש" כמכלול בתוך הקונטקסט של העשייה הטלוויזיונית בישראל ולהתייחס אליהן כאל מי שצריכות להיות אבן דרך משמעותית עבור התעשייה המתחסדת הזו. שכן, בין אם אהבתם ובין אם שנאתם את "הכל דבש", פוליאקוב ריסקה בה כמעט באופן בלעדי את הדימוי הנשי המתוסרט של הסדר הקיים ובנתה מתוך ההריסות שלו דימוי אפשרי חדש.

      מכיוון שהתנועה בטלוויזיה הישראלית היא איטית ונבנית על הצטברות – "הכל דבש" הצטרפה ל"אהבה זה כואב" שהצטרפה אולי ל"פלורנטין". יכול להיות שעם קצת אומץ ומזל ועם עוד כמה יוצרות ויוצרים שלא מוכנים לשתף פעולה עם המנגנון המיושן, המרחק בין האישה הישראלית לדימוי הטלוויזיוני יתחיל סוף סוף להצטמצם.

      טרם התפרסמו תגובות

      הוסף תגובה חדשה

      בשליחת תגובה אני מסכים/ה
        לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

        התרעות פיקוד העורף

          walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully