ירידת מסך

רוב הסיקור סביב פתיחת הסינמה סיטי הציג את ראשון לציון כמי שתהפוך, בעקבות פתיחת הקומפלקס, ל"אימפריית קולנוע". אלא שעיר הקניונים לשעבר היתה פעם גם עיר הקולנוע, אימפריה אמיתית שפעלו בה במקביל מספר בתי קולנוע כמעט בכל נקודה שלה. וואלה! תרבות יוצאת למסע נוסטלגי בעולם שהיה ואיננו עוד.

אולי המיתולוגיה העירונית הגדולה מכולן בעיר היין, אחרי היקב כמובן. שני בתי קולנוע צמודים וקלאסיים, הראשון הוקם עוד לפני מדינת ישראל ושניהם היו חלק מרחוב שלא קיים יותר למעשה, לאחר שהוקם במקום המדרחוב של גן העיר. קולנוע ראשון עוד הפך בערוב ימיו למעין פאב-מועדון שאירח את מוניקה סקס וברי סחרוף, שגם הם מגיעים לראשון לציון רק פעם בשנה, במקרה הטוב.

היו ימים שהשופ-אין (איזה שם מגוחך) במערב העיר היה עולם ומלואו. זה התחיל בנסיעה בקו 83 או 85, סיבוב קצר באולם של משחקי הוידאו, פיצה בפיצריה שהבת דודה עובדת בה ומפרגנת לך משולש ובסוף גם סרט לסיום, עדיף קומדיה מטומטמת או סרט פעולה עם סוף ידוע מראש. השופ-אין היה הבריחה האמיתית מהבית. הוא התפוגג כמו מרבית הקניונים היומרניים שהוקמו בראשון לציון לפני כ-20 שנה.

התעלומה הגדולה של בתי הקולנוע בראשון לציון היא מי לעזאזל הלך לראות סרטים בקניוכל - קניון שלא היה מגניב כמו השופ-אין ולא ענק כמו קניון הזהב ולא מרכזי כמו רוטשילד ולמעשה היה קרוב יותר לחולון. עוד קולנוע בעוד קניון, פלא שבסוף כולם נעלמו?

בדוכנים היה פופקורן וחטיפי "העולם הערב" עם דמויותיהם של אברי גלעד וארז טל ועל המסך "האקדח מת מצחוק 2" עם לזלי נילסן, פרודיה מטופשת להפליא וקורעת מצחוק על סרטי משטרה, כולל תפקיד היסטרי של או.ג'יי סימפסון לפני שהכיר את משטרת ארצות הברית מקרוב. הקולנוע היה צמוד לבריכה מיתולוגית לא פחות, שאליה הגיעו חצי מקייטנות העיר בימי הקיץ וזקנות היישוב בשאר הבקרים המתים וגם קצת ג'ובניקים ממחנה צריפין. הרבה נדל"ן עבר בשכונה ובעיר מאז וגם לזלי נילסן לא באמת חזר לעצמו.

קולנוע פתוח שפעל ברחוב הרצל בשנות ה-50 וה-60 ונהרס. סיפורו של הקולנוע הזה כיום הוא בעיקר מפה לאוזן, למרות שמבין בתי הקולנוע ההרוסים, הוא היחיד שנותר עדיין לראות בו שרידים פיזיים של המבנה. זו ההזדמנות גם להזכיר את קולנוע "תפארת" משנות ה-50 ולהפנות לאינדקס בתי הקולנוע הנעלמים של האדריכל שרון רז, שמכיל סקירה נאה של הנושא בכל רחבי הארץ.

למרות שלמקום בכלל לא קוראים השק"ם אלא קניון לב העיר, הנוהג היה "ללכת לראות סרט בשק"ם", על שם מרכז הקניות ששכן שם פעם. בגלל מרכזיותו של הקניון, בניגוד לניתוק של קניוני המערב, קולנוע רב-חן הוא למעשה נוף הילדות של אלפי בני נוער מראשון לציון והסביבה, שהלכו לקולנוע לשם הקולנוע. המקום עדיין פעיל, אבל גורמים רבים בתעשיה מעריכים שעם פתיחת הסינמה סיטי, יהא גורלו כשל שאר קולנועי העיר.

שלהי עידן הקניונים בעיר היה גם תור הזהב של הקולנוע בקניון שמוקם באמצעו של רחוב רוטשילד, עם חמישה אולמות הקרנה מצוינים, מזגן מקפיא עד אימה ותמהיל מסחרי להחריד שהתאים לאווירת הבוננזה הקפיטליסטית שהחלה בקומת המזון המהיר היומרנית ועד עולם משחקי הווידאו המופלא שבמרתף. כמו במקרה עזריאלי, גם קולנוע גיל הוחלף ברשת אופנה כלשהי, הלוואי והיינו זוכרים איזו – מאז שנעלם הקולנוע, אין ממש סיבה לבקר במקום.

לא צריך להיות נחמיה שטרסלר בשביל להבין שאת הנזק הגדול מפתיחת הסינמה סיטי יספוג קניון הזהב הוותיק. בשנת 1993, כשהקניון נפתח, היה זה יום חג עבור תושבי האזור, ההמונים הסתערו ומי שאז שילמו את המחיר היו שני הקניונים הסמוכים: השופאין והקניונכל. את האבלוציה של הקפטיליזם אי אפשר לנצח ולכן למי שחושב שהוא יתגעגע כדאי לנצל את התקופה הקרובה והאולמות הריקים ולתפוס סרט בקניון הוותיק. בתי הקולנוע שלו לא יחזיקו מעמד עוד זמן רב.