במשך שנים צילם רועי קופר בשחור לבן, אבל אז שאלה אותו האוצרת שרה ברייטברג-סמל למה בעצם הוא לא מצלם בצבע. קופר הרהר בנושא והגיע למסקנה שבאמת הגיע הזמן לשנות את דרכיו. כך קרה שהתערוכה החדשה שלו, "יכול היה להיות אחרת", מציגה לנו את הטבע במלוא צבעוניותו.
אלא שקופר לא מצלם את הטבע, הוא מצלם בטבע. צילומיו משתייכים תמיד לשלם גדול יותר, כמו חלק מפאזל. עם זאת, הם גם עומדים בפני עצמם בחלקיות הממוסגרת שלהם, שמסתירה משהו עמוק ומספק ביותר - משהו שיש לעבוד קשה כדי להגיע אליו. "אמנות דורשת מאמץ", אומר קופר לוואלה! תרבות לרגל פתיחת התערוכה, "אבל היא גם יכולה לאפשר לך להרים את הרגליים, להירגע וליהנות, וזה מה שרוב האנשים מחפשים. רובם אפילו מתעצבנים מאמנות קונספטואלית".
וקופר מצדו יודע מה אנשים מחפשים, ויודע גם מה הוא בעצמו מחפש. "המפגש הראשוני עם כל סוג של אמנות תופס אותך בבטן, אבל זה רק הרגע הראשון הזה של משיכה, כמו משיכה מינית. כל מי שהיה במערכת יחסים ארוכה יודע שהרובד השטחי לא יכול להחזיק, ואנחנו תמיד מחפשים בסופו של דבר משהו עמוק יותר", אומר קופר, שגם מלמד צילום במחלקה החדשה לאמנות בשנקר. "בדיוק לזה אני שואף להגיע בעבודות שלי לפתות את הצופה פנימה על ידי היופי הראשוני של העבודה. לאחר מכן, אם הוא מסוגל, ואם יש לו את הכלים ואת הרצון, הוא יכול להעמיק את החוויה בהתבוננות ומחשבה עמוקה".
אף שהאני מאמין של קופר לא השתנה במשך השנים, הוא מודה כי התערוכה החדשה שינתה מעט את ההרגלים שלו - "הפעם הלכתי צעד נוסף מעבר לרפטטיביות שעבדתי עליה מאז ומעולם", הוא מודה. "את הצילומים עשיתי במקסיקו, אבל אני לא אוהב לענות לאנשים שמבקשים לגלות את זירת ההתרחשות. בעיניי, זה לא רלוונטי. אני לא רוצה להקל על האנשים אלא לגרום להם לחשוב. לכן, עבדתי בעבר רבות על סדרות של דימוי רפטטיבי. זה עצר את הצופה מלכת, והכריח אותו לחפש מדוע הדימוי חוזר על עצמו".
התערוכה הנוכחית של קופר מורכבת משישה דימויים, שחלקם מוגדלים למימדים "גדולים מהמציאות" (3X3) וחתוכים לתשעה חלקים כתצרף. "את ההשראה לקונספט של התערוכה ולשם שלה קיבלתי מ'איש ללא תכונות', הרומן של הסופר האוסטרי רוברט מוסיל", מגלה קופר. "מוסיל מספר על שני סוגים של חושי קיום - חוש המציאות וחוש האפשרות. חוש המציאות מתייחס להרגלים שלנו; חוש האפשרות פותח את אפשרויות המחשבה, ומאפשר לאדם לחוות את הדברים מחוץ להרגלים המגבילים שלנו. לכל אורך העבודה על התערוכה חשבתי על שני החושים הללו".
הרצון לעורר מחשבה גם מוביל את קופר לעבוד עם פילם. "צילום דיגיטלי לא מתאים לסוג העבודה שלי מכמה סיבות", הוא מסביר. "קודם כל, אני מגדיל את עבודותיי במימדים כאלה, שצילום דיגיטלי היה חושף את הפיקסלים. לעומת זאת, צילום בפילם חושף את המרקם המגורען של התמונה. חשוב מכך, צילום דיגיטלי לא גורם לך לחשוב. אתה יכול לחפש במציאות את מה שאתה מדמיין, ולצלם כמה תמונות שרק תרצה עד שתמצא את מבוקשך. בצילום פילם אתה חייב להיות פתוח ורגיש לסביבה, ולהיות ער לאפשרות שמשהו שלא דמיינת או תכננת מראש יתרחש לנגד עיניך".
זהו בעצם הקו המנחה של קופר לגרום לקהל לחשוב מחוץ לקופסה. "כולנו, לא רק צלמים או אמנים, מסוגרים בדעות קדומות ובציפיות שלנו מהחיים ומהדימויים", הוא מצהיר. "אנחנו יודעים בדיוק מה אנחנו רוצים ומחפשים את זה, מה שגורם לנו לפספס המון. ניסיתי ליצור דימויים חלקים, פתיינים ומעומעמים, שישחררו אותנו מעט מהסגירות הזו ויפתחו אותנו לדברים שלא הכרנו. הדימויים שלי הם כמו דייט ראשון אפשר לקחת מהם את מה שרוצים וללכת, ואפשר להישאר לעוד כמה מפגשים כדי לגלות את השכבות הנוספות שמסתתרות מאחורי היופי".