פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פרסום ראשון

      עכשיו, אחרי שאיקאה וסינמה סיטי הגיעו לראשל"צ והפכו אותה לאימפריה צרכנית, עינב שיף ואייל דץ כבר לא מתביישים להכריז: אנחנו מראשון! וכרגיל, הם רבים מי מהם הוא בכיר בניה

      נפתח סניף איקאה בראשון לציון- מרץ 2010 (אורי לנץ)
      הבילוי המשפחתי האהוב באמריקה. סניף איקאה בראשון (צילום: אוקי לנץ)

      העיר הכי אמריקאית

      כבר שנים שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מכריזה כי ראשון לציון היא העיר שבה ההוצאה הכספית למשפחה היא הגבוהה ביותר. איך שלא מסתכלים על זה מדובר בהחלט בנתון תמוה. הרי לא מדובר בעיר של עשירים, בטח שלא בהשוואה לערים בשרון או לתל אביב. למעשה, תוצאות הבחירות בראשל"צ משקפות בדרך כלל את התוצאות במדינה כולה, כך שמדובר בעיר ממוצעת לחלוטין, במקום טוב באמצע. נכון, זו גם העיר עם הריכוז הגבוה ביותר של כדורגלנים למ"ר, אבל עדיין, משהו פה מריח לא טבעי, כמעט כמו נקניקיית הבית של איקאה.

      אלא שראשון איננה עיר ישראלית ממוצעת אלא עיר אמריקאית. אין לה עבר, פרט לכמה רחובות רומנטיים במרכז העיר המוזנח. היא מביטה קדימה כל הזמן, אל עבר מרכז הקניות הבא, הקניון הבא, ההזדמנות הבאה להוציא קצת כסף. נדמה שתושבי ראשון לציון בעבר ובהווה, וזה כולל גם אותי, חברי הילדות שלי, משפחתי ושלושה רבעים מעמיתיי למשרד, היו והינם, קורבן לניסוי אנתרופולוגי, המופעל בידי התאגידים הגדולים ובשיתוף פעולה של פרנסי העיר, שמטרתו היא אחת: לגרום לנו לצרוך, וכמה שיותר. זה התחיל עם הפסאז'ים האפלוליים, אותם חללים צרים עמוסי חנויות שראשון היתה ידועה בהם, המשיך עם מתקפת הקניונים של שנות התשעים, שכמעט כולם נמחקו מהמפה, והגיע לימינו עם מתחמי קניות עצומי מימדים סטייל איקאה וסינמה סיטי.

      ראשון לציון מערב, האזור שעליו משליכה העיר את יהבה ב-15 השנים האחרונות, היא אזור אנטי אורבני. היא לא נבנתה עבור אנשים, אלא עבור עכברי מעבדה שכל תפקידם הוא לצרוך עוד ועוד. כל המהות של מערכת הכבישים, השילוט העירוני ומגרשי החנייה הענקיים היא להוביל אותנו לאותם מרכזי קניות. מי שחושב שמדובר בתיאוריה מופרכת היה צריך לשמוע אתמול את ליאון אדרי, מבעלי הסינמה סיטי, מספר בהתרגשות במסיבת העיתונאים שבה נחנך הקולנוע על החזון להקים מנהרה שתחבר את הנוסעים בכביש המהיר ישירות למתחם. ובדיוק כמו באמריקה, בזמן שהפרברים מתפתחים ומשגשגים – מרכז העיר גוסס.

      כל חייהם ברחו תושבי ראשון לציון מתדמית החיב"ר, כינוי הגנאי ששם אותם תחת מטריה אחת עם תושבי חולון, יפו ובת ים. אולם בשנים האחרונות התהפכו היוצרות ודווקא השכנות מסביב הן אלו שמתנערות מהחיבוק עם בירת הצריכה של ישראל והצליחו לייצר זהות מכובדת בפני עצמן. כי למרות הפיתוח המסיבי שעברה ראשון לציון בשנים האחרונות אי אפשר בכלל להשוות אותה עם העשייה התרבותית הענפה בחולון, עשייה שהפכה אותה לאחת ממוקדי התרבות הגדולים בארץ, שנייה אולי רק לתל אביב, אי אפשר להזכיר אותה בנשימה אחת עם האפיל האותנטי של יפו או עם המהפך התדמיתי שעברה בת ים. הדבר היחיד שממשיך להתפתח בראשון לציון הוא כיסיהם של הטייקונים, בזמן שהיא נשארה מאחור, בחינוך, בתרבות, בספורט. העיקר שבאחד מכל שלושה משקי בית יש מסך פלזמה.

      (אייל דץ)

      סינמה סיטי בראשון לציון (שי אוקנין)
      במקום קולנועים בתוך העיר, תהיה מנהרה למתחם. סינמה סיטי בראשון (צילום: שי אוקונין)

      העיר הכי משפחתית

      פעם היתה בדיחה כזו שטענה שאין בליינים גרועים – יש בליינים מראשון לציון. כן, העיר הרביעית בגודלה בישראל נחשבת עד היום למותג של טעם רע בנדל"ן (מערב העיר), תרבות (ספי ריבלין) וחומר אנושי שנוהג לצבוא על המועדונים והפאבים של תל אביב ולהרוס ליושביהם המקומיים את הערב. ובאמת – מה אפשר להגיד על עיר שהייצוא הכי משפיע שלה הוא זוהר ארגוב, עבריין מורשע בעבירה שפלה כמו אונס?

      אבל למרות שהעיר התרוקנה מכל אתרי המורשת שלה כמו בתי הקולנוע הנפלאים שמקרינים קומדיות לא יומרניות או הגולפיטק, יש את הרגע הזה שבו האוטובוס חוצה את צומת בית דגן מצפון או את נס ציונה מדרום והנשימה נעשית קלה יותר. זה לא בגלל שהאוויר הופך פחות מזוהם, אלא כי הדרישות הופכות אנושיות יותר או ליתר דיוק – הן אינן קיימות בכלל. ראשון לציון, למרות מגמת התיעוש והצרכנות הבלתי פרופורציונלית שלה או העובדה שאין בה מקום אחד לרפואה שאפשר לראות בו הופעות רוקנרול באופן קבוע, היא עדיין המקום שבו בני אדם הם רק בני אדם ולא 95 טונות הדימוי העצמי שהם מבקשים להעמיס על עצמם כדי להרשים ולהותיר חותם.

      לכן ראשון לציון היא המקום היחיד שבו אני, יליד העיר, מרגיש נוח להסתפר או לקנות בגדים, מבלי לחשוב על "ממממ...בייי" של שני כהן ועלמה זק ב"ארץ נהדרת". זהו המקום היחיד שיש בו עדיין מקומות כמו פאב "האידיאה", שכבר 25 שנים מתמרן בין הצורך להתפרנס מחיילים בחופשת סוף השבוע לרצון לחנך אותם מוזיקלית דרך הצ'ייסר והארקטיק מאנקיז. אפשר לקרוא לזה רגשות נחיתות, אני מעדיף לקרוא לזה בית.

      נכון, ישנם מקומות בעיר שנראים כמו סצנות קשות במיוחד מ"הסמויה" ונכון שהיחס של העיר לשימור מחוזות ילדות הוא אנטי-סנטימנטלי במובהק. אבל בניגוד לערים גדולות אחרות, משהו בדינמיקה האנושית של ראשון לציון דווקא מוציא הומניזם שלא מתאפשר בעיר מהגרים ג'ונגלית כמו תל אביב או בעיר בעלת תערובת אנושית פסיכוטית וקוטבית כמו ירושלים. האינטגרציה ההכרחית בין בני מעמדות כלכליים והעדר היומרנות באוכלוסיה שלה עומדים מול הניסיון המאולץ של קברניטי העיר להפוך אותה למעוז קפיטליזם ותעשייה, ומעניקים את התחושה שזה בסך הכל אותו המקום, רק הבניינים נעשו גבוהים יותר.

      כל מיני שיקולים הניעו אותי באופן אישי לעזוב את ראשון לציון, אבל אף אחד מהם לא היה קשור לסביבה שבה רציתי לחיות. תל אביב היא עדיין מרכז הכובד של התרבות בישראל וגם הראשל"צי האדוק ביותר, אם הוא רוצה לראות את ברי סחרוף פעם בחייו, חייב לעזוב את גבולותיה. אבל גם לא איקאה וגם לא סינמה סיטי, שני מיזמים שמוטב היה לו נותרו מחוץ לעיר, לא ייקחו ממנה את החום הבסיסי ועוצמת השייכות, שהיא נטולת הקשר תרבותי וקשורה כולה באופי של עיר, אופי שלא קיים באמת בתל אביב. בעולם שבו מושג החברות הולך ומאבד משמעות, כי איפשהו מישהו תמיד מרכל מאחורי הגב שלך – אין תחליף למשפחה, כלומר לסט האנשים, המקומות וגם הערכים שאיתם אתה מגיע לחיים האמיתיים. הם גם מה שנשאר איתך אחרי שגם האורות של המסיבה נטולת הבליינים הגרועים כבים. אז, כמו בשיר ההוא של דפש מוד (ששמעת לראשונה בפאבים לא אופנתיים בעליל), אפשר לעכל את מה שהיית אמור לדעת מרגע שנולדת – אין תחליף לבית.

      (עינב שיף)

      פסטיבל היין פסטיבל הילולים חג היין בראשון לציון (יח"צ)
      עיר למשפחות טובות ובליינים גרועים. ספי ריבלין וישראל פוליאקוב ז"ל בימים בהם חג היין היה האירוע המרכזי של ראשל"צ (צילום: יח"צ)

      .