פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      משגל נסוג

      לודרקיס הוא אולי האיש הכי חד בהיפ הופ, אבל באלבום החדש שלו, "Battle of the Sexes", לא רק שאין מלחמה ואין זיונים אלא גם אין חדש

      די קשה לדמיין את ההיפ הופ בלי הנוכחות המצחיקה, ולמען האמת המטורפת למדי, של לודקריס, אחד שממש נהנה ממה שהוא עושה. לודה יורק פאנצ'ים בפלואו ובתוכן שמותיר סטנדאפיסטים רבים, כל שכן אמסיז, חסרי נשימה. כשהוא רוצה – ובדרך כלל הוא מגיע רעב לאולפן – הוא רוצח מילולי. לא מהכיוון של טאליב קוואלי אלא יותר מהצד של רדמן של ההיפ הופ – קצת צחוקים, דאחקות והרבה עיסוק עצמי. בקיצור, היפ הופ בקטע המבדר שלו. במחי בית אחד, הפך לודקריס יותר מדי שירים בינוניים ללהיטים חורכי רחבות, הוציא כמה כאלה משל עצמו, עשה מלא כסף, ביצ'ס וסמים ונותר בחיים לספר על זה בכל אלבום כאילו זו הפעם הראשונה שלו. תוסיפו לכך קליפים שקורצים להומור של בני היל (רק בצבע הרבה יותר כהה), כותרות אלבומים כמו "צ'יקן ובירה", וגמד בלתי נשכח על שרשרת, ויש לכם אייקון היפ הופ מהסוג שמתדלק את עצמו.

      אלא שלפעמים הדלק נגמר, אפילו למטוס סילון כמו לודה. עכשיו מגיע אלבומו החדש והשמיני של לודקריס (אם לא סופרים אינסוף מיקסטייפים, אוספים ומוצרים נוספים שנמכרים בדרך כלל מהבאג'ז הפתוח), והוא קרא לו בשם שמסביר את הקונספט שלו – "Battle of the Sexes". אכן, לאחר שניסה ללא הצלחה באלבומו הקודם להדביק את אוסף הבאנגרז הטיפוסי שלו לתמה מאחדת, לודקריס לא נואש והצליח להשחיל גם איזה רעיון רופף כדי לתרץ את מה שנשמע כמו עוד אלבום שלו, והוא עושה זאת לטוב (בעיקר בחצי הראשון שלו) ולרע. התוצאה, היות שזה האלבום השמיני, רחוקה מלהרשים. עוד מאותו הדבר ובטח לא משהו שמאתגר את לודה כפי שכותרת האלבום מרמזת. אמנם יש כאן דיבורים על סקס, אבל קרב לא תמצאו כאן גם עם זכוכית מגדלת.

      לודקריס שומר כאן על הנוסחה של אלבומיו הקודמים, בדיוק אותה פורמולה שמנעה ממנו להוריד למדף את הקלאסיקה שבסתר לבו הוא עדיין מחפש, ומכאן ניסיונות הקונספט הילדותיים. אינטרו רוצח, שלושה להיטים רוצחים ברצף, הפסקה לכמה פילרים שנשמעים בדיוק כמו הפילרים בשבעת אלבומיו הקודמים, אירוח של חברי הלייבל המשעמם שלו ועוד כמה כוכבנים, חזרה עם איזה הופעת קמאו של מישהו איכות, שני רמיקסים לשני הלהיטים בתור בונוס, עטיפה גרוטסקית במקרה הטוב ומכוערת ברוב המקרים וזהו, אפשר לארוז את זה באריזת מתנה. “צ'יקן אנד ביר" היה השיכלול המוצלח ביותר של לודה, "Release Therapy" רמז על כיוון חדש, אבל האלבום הזה מחזיר את לודה אחורה, ולא בקטע טוב.

      עטיפת האלבום "Battle of the Sexes" של לודקריס (יח"צ)
      מחזיר את לודקריס אחורה, ולא בקטע טוב. עטיפת "Battle of the Sexes" (צילום: יח"צ)

      ובכל זאת, גם ביום רע, לודה הוא וואחד אמסי, שמסוגל להוציא אסים כמו "How Low" בלי למחות זיעה ממצחו המטופח. השיר הזה הוא זיקוק המהות של לודקריס – מהיר! מגוחך! עצבני! הוא לוקח את הסימפול של פאבליק אנמי למקום נמוך מכוונתו של צ'אק די במשפט האלמותי "Bass! How Low can you go" וזה נשמע פגז. אבל זו רק הרמה לשיר שבשבילו בלבד שווה להרים את האלבום הזה ולהוריד לו את האמא – "My Chick Bad".

      כאן לודה מעלה שלב ומכניס קצת תוכן לשם האלבום. עם ביט אפלולי ומוזר שמזכיר שיש רק אחד שיכול להפוך כזה ביט ללהיט, והופעת אורח של Nicki Minaj (תזכרו את השם), שמצדיקה את ההייפ שמתחיל להיגרר אחריה, יש כאן וואחד באנגר מהסוג שיכול לסחוב חצי שנה. בדיוק בשביל שירים כאלו עושה לודקריס את מה שהוא עושה. התנופה ממשיכה עם "Drunk as fuck", שאתם יכולים לנחש לבד על מה הוא מדבר, אבל גם אותו כבר שמעתם בגרסאות מוקדמות, ומה לעשות, הן היו טובות יותר. שוואנה מי, שהיתה אמורה לככב לצד לודקריס כמאבק בין המינים, משתתפת בסופו של דבר בכמה שירים בלבד. אחד מהם הוא "I'll do it all night" הבינוני. זה גם מה שאפשר לומר על השיר עם פלו-רידה ועל שיתוף הפעולה עם ליל קים, שנשמע על הנייר כמו פצצה מתקתק, אבל גומר כמו בלון של מסטיק.

      לודקריס (GettyImages , Bryan Bedder)
      לא האמנו שנגיד את זה עליו, אבל לודקריס נשמע משועמם (צילום: אימג' בנק - Getty Images)

      כאמור, זה הקטע של הפילרים. יותר מדי שירים באלבום נשמעים כמו אותם שירים בדיוק. אמנם השמות הנכונים נכנסים כאן (ג'וצי מיין), אבל כשאחד כמו לודקריס בסביבה, קשה לבלוט אם את לא אשה עם פה גדול, וכאלה חסרות פה בענק. לעומת זאת, יש כאן יותר מדי טסטוסטרון ושירים בשביל ה'בויז פרום דה הוד' ופחות מדי שירים לאנשים שרוצים לקבל תמורה לכסף שלהם ולצחוק קצת מהאיש שאחראי לכמה מהפנצ'ים היותר סקסיסטיים ומופלאים בשטות הנהדרת הזאת שנקראת היפ הופ.

      חרף ההרמה בשם האלבום, שעוררה מחשבה על כל הדברים שאחד כמו לודה יכול לעשות עם כותרת כזאת, הוא יוצא כאן עייף, רפטטיבי ובפעם הראשונה גם משועמם. ממש.

      לודקריס, "Battle of the Sexes" (ייבוא: הליקון)