הקליפ שיגרום לכם להתאהב (שוב) בזואי דשנל

אדון פיטרסון לא רוצה להיות כאן. הוא מכין קלטות של ג'וי דיוויז'ן ומנסה לקפוץ מבניינים. כשהוא נתן למייק, שמוכר יותר (אבל לא באמת) בשם פרפיום ג'יניוס, לעשן וויד בטנדר שלו, מייק רצה לשכנע אותו שהוא אוהב אותו, אך זו לא היתה משימה קלה. אולי דרך השיר הזה המסר יעבור. כלומר, בהנחה שאדון פיטרסון עדיין חי ונושם.

"כל הדיבורים האלו על נצח, הם פשוט שגויים מהיסוד" אומר קונר אוברסט ובמשפט אחד החזיר לי את האמון בו. השיר הנ"ל, ממנו לקוח הציטוט, מופיעה על ההוצאה המחודשת של "One Jug Of Wine, Two Vessels", האי-פי המשותף שלו ושל נבה דינובה שבמקור יצא בשנת 2004. היום, האי-פי מגיע עם ארבעה שירים שלא שוחררו בעבר והוקלטו מחדש בשנה שעברה. בגלל זה בשלושה מהם יש את כל מה שמבאס בקונר אוברסט של העידן הנוכחי - אך "I Know You" מרגיש לחלוטין כמו ברייט אייז של פעם, ומזכיר לנו שוב שאוברסט היה מתישהו מלך - לצערו, אין כזה דבר נצח.

אני רוצה להכריז באופן רשמי על משהו שהפלתי עליו לא מעט רמזים בשבועות האחרונים: שי אנד הים הפכו להיות להקה טובה. טובה מאוד אפילו. עכשיו, כשדלף האלבום השני שלהם במלואו, זה ברור. הכישרון של זואי דשנל סוף סוף הצמיד את הפער שנפתח מול הלוק שלה. וכן - לקליפ הסופר חמוד שבו היא ספק-מחקה-ספק-מסתלבטת על בריטני ספירס יש משקל בהחלטה הזו, אבל זה לא משמעותי כמו מה שאם וורד עשה ממנה. מזל שהוא לא ויתר.

בתחילת שבוע הבא תגיע יו לה טנגו לשתי הופעות בתל-אביב, וקשה שלא להתרגש. יו לה טנגו היא אחת הלהקות היחידות שקיימות טריליון שנה ועדיין מצליחות להישמע רלוונטיות ולעניין; ההשפעה שלהם על הסביבה לא לקוחה רק מהאלבומים הראשונים שלהם, שיצאו אי שם בשנות השמונים, אלא גם מיצירות עדכניות יותר כמו "Summer Sun" של 2003 או "Popular Songs" המבריק של השנה שעברה (שלכבודו יו לה טנגו נמצאת בטור עכשיו). זו להקה שפונה לכל הגילאים, שגם חובבי המלודיות וגם חובבי הניסיונות והרשרושים מעריצים. לכן, בפינה של "מה שהמבוגרים (והפעם גם הילדים) אוהבים" נכנס אחד מהשירים הכי יפים שלהם אי פעם, שהגיע על האלבום "I Can Hear The Heart Beating As One" מ-1997.

MGMT חזרו, ולמרות האמירה המבאסת שלהם שהאלבום החדש לא הולך להיות אלבום של סינגלים, הם זרקו עלינו שני סינגלים עגולים ומלאים. הראשון והקצבי יותר, "Flash Delirium" לא עשה את זה לאף ילד עם כבוד (והם אפילו התנצלו עליו, כפי שתוכלו לראות בלינק שלמטה). לעומת זאת, הבלדה שנושאת את שם האלבום, "Congratulations", היא לא פחות ממקסימה ומזכירה את הרגעים היפים יותר של הפליימינג ליפס. אך זה לא עוזר לדימוי של MGMT - עד שיוכח אחרת, אני משוכנע שכשהאלבום יגיע הוא יהיה פלופ.

"אודיסאה", הסינגל הראשון מתוך "Swim" של קאריבו, העלה את ראף הציפיות לריליס המלא. בשבוע שעבר, עם הדליפה של האלבום, הוכח שהציפיות היו מוצדקות לחלוטין.

הסינגל החדש של נאון אינדיאן הופק במשותף עם כריס טיילור מגריזלי בר, וכנראה בגלל זה הוא נקי וישיר יותר מכל משהו אחר שיצא מהצמד הזה. אין לי טענות - השיר נשמע מעולה ולמרות הנטישה של הלואו-פיי והערפול, עדיין יש בסינת-פופ הרגוע של "Sleep Paralysist" משהו מיוחד. חוץ מזה, זה בדיוק השינוי שנאון אינדיאן היו צריכים כדי שישמיעו אותם בסדרות כמו "גוסיפ גירל", ומעכשיו זה רק עניין של זמן עד שנקבל את המוזיקה המצוינת שלהם בפסקולים.

בנים שאונסים הם דאונרים רציניים והילדים לא אוהבים אותם. במובן הזה, ורק הזה, הילדים הם קצת היפים ושונאים אנשים שכופים עצמם. הסלידה מאונס מגיעה עוד לפני שנכנסים לזכויות אדם בסיסיות, לכבוד ולאלימות; הסלידה מאונס מגיעה קודם כל בגלל שאקטים כאלו מפילים את האווירה והורגים את הכיף, וכידוע, כל מה שחשוב לילדים זה שיהיה להם כיף - כמו שקורה להם בכל פעם שהם שומעים את שצף הקאברים לרייבונטס שמציף את הבלוגים בשבועות האחרונים ובעיקר את הגרסה המצוינת שעשו הסאקרס ל-"Boys Who Rape".

כבר בערך שנה שהשיר הזה מסתובב ברשת בגרסאות חיות או של אולפני רדיו ועכשיו, כשהוא כאן בהפקת אולפן מושלמת, כולם צריכים לשמוע אותו מחדש.

לא תמיד קל עם Serena Maneesh - בעיקר לא כשהם מחליטים לעשות המון רעש ולשרוף את הראש עם גיטרות מעצבנות שהיו צריכות להיעלם מהעולם כבר מזמן. אבל כשהם מחליטים לפנות לכיוונים השקטים והרגועים יותר, הם תמיד עושים עבודה מעולה. בשיר הזה, למשל, הם סוג של ברודקאסט, רק ברוק אותנטי יותר.

ההימור הנוכחי של הלייבל סאב-פופ הוא שישיית הגראג' Golden Triangle, שצועקים כאן על נושאים של חיים ומוות, ובחלומות הפרועים באמת שלהם מפנטזים למלא את המקום של ג'יי ריטארד.

הדאם דאם גירלס עוקבות בהדיקות אחר הטוקבקים של המדור והן כתבו שיר שכל מטרתו הוא להפוך להמנון של אלו שכותבים דברים בסגנון "זפלין הכי טובים", "איך אתה מעז ללכלך על פינק פלויד" או "מאז הניינטיז לא עשו מוזיקה טובה". יודעים מה, השיר גם מוקדש לכל מי שכותב טוקבקים שמאזכרים את NME או פיטצ'פורק - כי מה לעשות, המידע האמיתי היום לא מגיע מהמקומות הממוסדים הללו, וכל מי שחושב שהסבנטיז זו התקופה הכי טובה למוזיקה או שפיטצ'פורק עדיין מכתיבים משהו לילדים צריך לצעוק בקול גדול את הפזמון של השיר הזה: "באנג באנג, עבר זמני/ אני שרוף".

הקטע הכי טוב של פרינדלי פיירס עד היום הוא כנראה הקאבר ל-Holy Ghost, שנמצא פה ומכניס את כל המיקס לאווירה דיסקואידית שמחה למדי.

אני חייב להכניס את הזנב עמוק בין הרגליים. אני נוטה להשמיץ את הגורילאז במדור, לטעון שדיימון אלברן אף פעם לא יחזור לגאונות שגילה בבלר ולהקניט את האהבה העצומה שיש להרכב הזה בעולם ככלל ובארץ בפרט. הגישה שלי נבעה בעיקר משני האלבומים הראשונים, שהיו לא יותר מחמודים וממש לא הצדיקו את ההמולה סביבם. בשבוע שעבר שמעתי סוף כל סוף את "Plastic Beach", החדש והשלישי של הגורילאז, ואהבתי כל שנייה בו. לא פחות. מוזיקלית הוא מדהים, כל האורחים במיטבם וגם אלברן מזכיר לי את עצמו של פעם. הנה, אני אומר את זה. ילד טוב יודע להודות בטעויות שלו. אז הפעם הגורילאז פה במיקס, כשרק מחמאות עוטפות אותם, ואפילו שממש רציתי לשים את השיר שבו מתארח מארק אי סמית', החלטתי לתת כבוד עד הסוף ולספק קטע שבו אלברן שר לבדו. מגיע לו.

ליל' ויין אולי נכנס לכלא, אבל עם הכניסה שלו הגיע השחרור של T.I. אז נכון - אין להשוות בין השניים ואמנם וויזי חשוב הרבה יותר לקיום התקין של החיים שלי, אבל כל עוד T.I זורק עלינו כאלה סינגלים מצוינים, יש קצת אוויר לנשימה, ואפשר לשחק אותה גנגסטרים מהשכונה לעוד קצת זמן.