הפלאות והזוועות

בעידן שבו כבר כמעט אין במאים כוכבים, טים ברטון הצליח בכל זאת ליצור סביבו הילה. הכל הולך לו: סרטו האחרון, "אליס בארץ הפלאות", שעולה היום (חמישי) לאקרנים בארץ, שובר שיאים קופתיים בארצות הברית. מנהלי פסטיבל קאן בחרו בו לשמש יו"ר חבר השופטים במהדורה הקרובה של האירוע, ואפילו ממשלת צרפת העניקה לו אות כבוד.

מוקדם יותר השנה, הקדיש מוזיאון המומה בניו יורק תערוכה מיוחדת לברטון, וכבר מזמן הוא עומד במרכזן של מחוות בסינמטקים ושל עבודות אקדמיות. אבל קונצנזוס כזה הוא חרב פיפיות: כי ברגע שהבלון שלך כל כך מתנפח, הגיע גם הזמן לבדוק אם לא צריך להוציא ממנו קצת אוויר. אם כך, האם ברטון ראוי לכל הדולרים שהצטברו בחשבון הבנק שלו? האם הוא באמת אחד הקולנוענים הבולטים בדורנו? והאם הסרטים הגדולים שלו עומדים במבחן הזמן?

כולם ידעו באמצע שנות השמונים שמסתובב בהוליווד עילוי בשם טים ברטון. כיוון שגאונים הם מצרך נדיר בתעשיית הקולנוע האמריקאית, כולם גם עטו עליו. ב-1985 הוא הוכיח בסרטו הראשון ודל התקציב, " Pee-wee's Big Adventure", שהוא מסוגל לתעל את הכישרון שלו להצלחות מסחריות, ואז הגיע זמנו להראות כי הוא יודע גם להסתדר בסרטים גדולים ועתירי כוכבים. ברטון היה יכול לבחור בין שלל פרויקטים שהוצעו לו, ובסופו של דבר בחר בתסריט של "ביטלג'וס", פנטזיה על רוחות רפאים טורדות מנוחה. בסרט הזה הציג ברטון את כל המאפיינים שיהפכו לסמלים שלו: ההומור האפלולי, הצבעוניות, ההתכתבות עם סרטים סוג ב' משנות החמישים, שימוש בארגז כלים חסר תקדים בהיקפו, שכלל אנימציות ואפקטים מסוגים שונים ומשונים, ומה לא. רק ג'וני דפ היה חסר.

בזמנו, "ביטלג'וס" וברטון נראו כמו אחד הדברים הכי טובים שקרו לקולנוע האמריקאי בסוף שנות השמונים, וקרו לו אז הרבה דברים טובים. המבקרים הגדירו את הסרט כקלאסיקה, ואף שהוא לא ניסה להיות קליל או חינני, הוא גם שבר קופות. אבל כיום, לאחר שכל השטיקים של ברטון כבר שודרגו בידיו ובידי אחרים, "ביטלג'וס" מתקשה להלהיב באותה מידה. האפקטים פורצי הדרך מיושנים, הניסיונות לצמרר לא מדגדגים וההומור החצוף כבר משמים.

שורה תחתונה: באסה.

ההצלחה של "ביטלג'וס" היתה עוד כלום לעומת ההיסטריה סביב "באטמן". העיבוד הקולנועי הרציני הראשון לקומיקס הפולחני הציג ב-1989 את הזן החדש של שוברי קופות – כאלה שעוד לפני הפצתם מתהדרים בתעשייה של מוצרים נלווים. אבל עם כל הכבוד לאנשי השיווק, מובן שבלי ברטון זה לא היה קורה – באותה תקופה, הוא היה אולי היוצר היחיד שידע איך להעניק כהלכה חיים קולנועיים לחוברות קומיקס. בכך הוא בעצם גם ברא שני ז'אנרים הוליוודים דומים אך שונים – סרט גיבורי העל וסרט הקומיקס, ושינה למעשה את פני התעשיה כולה.

גם הביקורת חיבקה באהבה את "באטמן", והרעיפה חיבה יתרה על "באטמן חוזר", הפרק השני בסדרה, שבו העצים ברטון פי כמה את הטון האפל, וגם הגיש את אחת הדמויות הסקסיות והמורכבות בתולדות הקולנוע – אשת החתול (בגילומה של מישל פייפר). ההישגים של ברטון נראו משמעותיים עוד יותר לאור כישלון שני הפרקים הבאים בסדרת "באטמן", שאותם ביים, אם אפשר לקרוא לזה כך, ג'ואל שומאכר. הצרה היא שאת שומאכר ירש כריסטופר נולאן, והוא הוסיף לסדרה בשנים האחרונות שני פרקים מופתיים (בעיקר האחרון שבהם) וטובים פי כמה מהפרשנות של ברטון. ובכלל, עולם גיבורי הקומיקס הקולנועי קיבל בעשור שחלף עומק, נפח ואיכות כה מרשימים עד שצמד סרטי ה"באטמן" הפכו בראי ההיסטוריה לאבני פינה ותו לא. הם היו יוצאים מן הכלל בזמנם, אבל כיום הם כבר די נחותים.

שורה תחתונה: באסה.

ברטון המשיך לעבוד בקצב מטורף, ובשנה הראשונה של שנות התשעים הגיש את "המספריים של אדוארד", סיפורו של נער עם ידיים מחודדות במיוחד. בסרט הזה קרו לברטון שני דברים מהותיים: הוא התחיל לעבוד עם שחקן צעיר ואלמוני יחסית בשם ג'וני דפ, שמאז שיתף עמו פעולה כמעט בכל פעם ופעם, והוא החל להוסיף דרמה ואנושיות לפנטזיות שלו. החזון הוויזואלי והמיומנות הטכנולוגית ב"המספריים של אדוארד" מרשימים לא פחות מאשר בסרטיו הקודמים של ברטון, אבל הסיפור שלו חזק הרבה יותר, ובגלל זה הוא מרגש היום בדיוק כמו בעבר.

שורה תחתונה: קלאסה.

אחרי "המספריים של אדוארד" שב ברטון לביים פרק נוסף בסדרת באטמן, אבל מיד לאחר מכן הוא המשיך את המגמה הדרמטית שלו ויצר ב-1994 את "אד ווד", ביוגרפיה של מי שנחשב הבמאי הגרוע אי פעם. אכן, בשלב מוקדם יחסית בקריירה שלו ברטון כבר הרגיש בנוח לתאר את חייהם של במאים אחרים. הוא עשה זאת בצורה שהיתה מבדרת והזויה, אך גם מאירת עיניים ונוגעת ללב.

כל השבחים הללו תקפים גם בצפיות חוזרות. הבעיה היחידה היא שהמחווה של ברטון עוררה חשק להעלות באוב את יצירתו של אד ווד. אז התגלה שבעצם הוא לא היה קולנוען גרוע כל כך אלא סתם יוצר פגום נפשית ואמנותית, מה שמפחית מעט גם מהערך של הסרט.

שורה תחתונה: קלאסה.

ברטון חזר לסורו שנתיים לאחר מכן, כשיצר ב-1996 את "הפלישה למאדים", מעין פארודיה מוקצנת על סרטי המד"ב הישנים שברטון גדל עליהם. רצה הגורל ובאותה שנה הגיע לאקרנים גם "היום השלישי", שהצדיע לאותם סרטים בדיוק, אבל בדרך אחרת לגמרי – וטובה הרבה יותר. האמת היא שגם בלי הצל של שובר הקופות הענק הזה, וגם בלי להתחשב בפגעי ההתיישנות, "הפלישה ממאדים" הוא פשוט סרט תמוה, משמים ומביך, וללא ספק הכתם הגדול ביותר בקריירה של ברטון.

שורה תחתונה: באסה.

שלוש שנים לאחר שיצר את סרטו המופרע ביותר, ניגש ברטון לביים את עבודתו הקודרת ביותר – עיבוד מקפיא דם לאגדה על הפרש בלי הראש. בסרט זה הוכיח ברטון שהוא מסוגל לטייל במחוזות האימה בלי לרכך דימויים קשים בהומור שחור. הבמאי גם חתום כאן על הישג ויזואלי נדיר, שזיכה את הסרט בפרס אוסקר (חריג יחסית בקריירה של ברטון) בקטגוריית העיצוב האמנותי. גם היום נותר "סליפי הולו" יצירה מיוחדת מאוד, שהקדימה את גל הסרטים ההיסטוריים, וחשוב מכך – עדיין מתעלה על רובם.

שורה תחתונה: קלאסה.

חמש שנים אחרי "הפלישה ממאדים" ביים ברטון את מה שמתחרה בו על תואר המפלה הגדולה בקריירה שלו. הרעיון היה פסול ביסודו: לעבד מחדש את סרט המד"ב הפולחני משנות השישים, שהיה מושלם בסוגו. כרגיל אצל ברטון, הוא התרחק ככל האפשר מהמקור, מה שחירב את הפרויקט עוד יותר והפך את הסרט למסורבל, לא מעניין ולא ברור.

כמעט כל עבודה של ברטון מגובה בידי להקת מעריצים נאמנים (יש אפילו לא מעט שיטענו כי "הפלישה ממאדים" הוא פנינה גאונית), אבל במקרה של "כוכב הקופים" הקונצנזוס לא השתנה: הסרט הזה הולם את אד ווד. הנחמה היחידה: ברטון פגש כאן את הלנה בונהם קרטר, שהפכה מאז לבת זוגו ולשותפתו הקבועה.

שורה תחתונה: באסה.

כדי להתאושש מ"כוכב הקופים" הבין ברטון שהוא חייב לרדת חזרה לקרקע, ולשם כך ביים את סרטו המאופק ביותר – סיפורו של צעיר המנסה להבין אחת ולתמיד מה עומד מאחוריו המעשיות של אביו. "סיפורי דגים" הוא בחלקו דרמה משפחתית יפה (עם ממדים פנטסטיים, אלא מה) ובחלקו משל חכם על אמנות הסיפור. בניגוד לעבודות אחרות של ברטון, אין בסרט שום דבר ייחודי שאפשר לייחס לבמאי, ולכן גם אין בו רגעים שנחרתים בזיכרון. עם זאת, גם צפיות חוזרות לא מגלות פגמים במבנהו המהודק, והוא היה ונותר עבודתו האישית ביותר של הבמאי – מעין אלגוריה על היותו מספר סיפורים.

שורה תחתונה: קלאסה.

"סיפורי דגים" היה כישלון כלכלי לא פחות גדול מ"כוכב הקופים". כדי לקנות בחזרה את מעמדו בשורה הראשונה של במאי הוליווד הלך ברטון על בטוח ועיבד את הקלאסיקה של רואלד דאל. הוא עשה זאת בלי שום רגשי מחויבות למקור, ואף הוסיף לו סיפור מסגרת משלו. החופש האמנותי הזה זעזע בזמנו את חובבי דאל, אבל כשתופסים מרחק מההלם המיידי, מגלים כי "צ'רלי בממלכת השוקולד" הוא סרט קסום ומהנה להפליא. ככל שהזמן עובר, התמימות הטהורה שלו בולטת עוד יותר, ולעומת מה שברטון עולל עתה ל"אליס בארץ הפלאות", הוא אפילו נראה כבר קרוב למדי לספר של דאל.

שורה תחתונה: קלאסה.

טעות היסטורית נפוצה היא לייחס לברטון את "הסיוט שלפני חג המולד", סרט אנימציית סטופ מושן מ-1993. האמת היא שאת הסרט ההוא ביים הנרי סליק, וברטון רק היה שותף בהפקתו וביצירתו. עם זאת, ב-2006 הוא היה חתום בלעדית על סרט אנימציית סטופ מושן משלו – "חתונת הרפאים", שכמשתמע משמו עסק בכלה שהיא גם רוח רפאים. הסרט מתח עוד יותר מהנהוג אצל ברטון את הגבולות בין ילדות לבגרות. אבל מעבר להתפעמות שהיתה בזמנו מהשימוש החדשני יחסית בסוג האנימציה הזה ולהתלהבות מהנכונות של הבמאי לאתגר את צופיו, הרי שאין לסרט ערך מיוחד.

שורה תחתונה: באסה.

בדיוק כשם שהיה זה רק טבעי שהוא יעבד את הספר ההזוי של לואיס קרול, זה היה מתבקש כי יביא אל הבד לפני שלוש שנים את המיוזיקל המקברי של סטיבן סונדהיים. וכך, נדרש ג'וני דפ לגלם את הספר הרצחני שהפך את לקוחותיו לעוגות פאי. למרות המיומנות של ברטון, הוא לא הצליח לנער את "סוויני טוד" מהתיאטרליות שלו, וגם אם הופכים את הסרט מכל צדדיו לא מגלים בו חן נסתר.

שורה תחתונה: באסה.