סופר מיותר

הלב בכה מפרק הבכורה של העונה החדשה של "סופר נני", אבל הראש אומר שהטיפול במשפחה שמתאוששת ממות בנה לעיני המצלמות היה נצלני ומכוער

אודי הירש

כשסיימתי לצפות בתוכנית פתיחת העונה של "סופר נני" ניתקתי את הטלפון, התרחקתי מהלפ טופ, חיבקתי את הילדות חזק חזק וניסיתי לבלות איתן עוד כמה דקות לפני השינה – לא לפני שניגבתי את הדמעות. מאוחר יותר, כשחבר התקשר לספר לי על בעיות במקום העבודה, בדקתי אם הוא, אשתו וילדיו בקו הבריאות והזכרתי שזה הכי חשוב, קלישאה שבימים כתיקונם אני מתעב במיוחד. הלב אמר שההתנהגות שלי הייתה תוצאה של טלוויזיה מרגשת ואפקטיבית מאין כמוה. הראש התעקש שלמעשה הייתי עד למופע מניפולטיבי, נצלני ומורבידי, שמוטב היה לו לא היה משודר. הראש צדק.

לכאורה, מטרת התוכנית הייתה לסייע למשפחת אנגל, שאיבדה לפני שנתיים את בנה רותם, בן שש במותו. רותם סבל ממחלה נדירה, ומותו פירק את הוריו לרסיסים. אביו פוקד את קברו מדי יום לאחר שהוא מפזר את שני בניו בגנים ומספר כי אלמלא היו בסביבה היה בוחר שלא להמשיך לחיות. בית המשפחה הוא מקדש לזכרו של הבן המת, כולל תמונות וציורים בכל פינה, שעון שנעצר במכוון בשעת המוות וארונות זכוכית שבהם מוצגים לראווה שיני החלב שלו, משקפיו ואפילו חומר ההזנה המיוחד ששימש אותו בשנותיו האחרונות. שני הילדים האחרים סובלים ממספר בעיות, שלמען האמת אינן חמורות או חריגות במיוחד, אך קשורות לסירוב ההורים להתנתק מרותם ז"ל.

מיכל דליות מעניקה להם עצות הגיוניות למדי, שכל אדם עם מעט קומון סנס ובלי תואר בפסיכולוגיה (גם דליות, להזכירכם, היא גננת שעברה הכשרה בהדרכת הורים במכון אדלר) היה יכול לספק, תובעת מהם להפיג מעט את עננת הילד הנוכח-נפקד מעל הבית ולסייע בכך לילדים החיים. התהליך מצליח, וההורים אסירי התודה, עודד ודנה, אף הגדירו את דליות בסיום כחברה. אם משפחה במצוקה כה גדולה זכתה לסיוע כה משמעותי, מה יכול להיות רע?

עוד בוואלה! NEWS

"נמשיך בחודשים הקרובים ברוטינת הקורונה שפיתחנו. התנופה שלנו לא נעצרת"

לכתבה המלאה
מישהו היה צריך לעצור את הרצון בחשיפה ובשיתוף. משפחת אנגל עם מיכל דליות (צילום: יח"צ, פסטיבל הקולנוע ירושלים)

פיתוי גדול מדי

הבעיה היא שהתהליך של משפחת אנגל לא התנהל באופן אינטימי, אלא לעיניי ולעיניכם. החדירה הברוטלית של המצלמות בעייתית גם כשדליות מטפלת במקרים מעט פחות חמורים, בסתם ילדים קצת פרועים ובהורים עם בעיית גבולות. גם אז אף אחד לא שואל את הילדים אם ירצו שחבריהם לבית הספר ולגן יראו אותם ברגעיהם הקשים, גם אז המבוגרים לא מסוגלים להעריך נכונה כיצד תשפיע עליהם החשיפה. גם בפרקים פחות דרמטיים משתכנעים הצופים בטעות שאפשר למצוא פתרונות אינסטנט לכל בעיה עמוקה, כי הרי בטלוויזיה הכל בא על מקומו בשלום בתוך שעה. לעומת זאת, כשמשפחה שעדיין נמצאת באבל ועדיין לא עיכלה את האסון הנורא שנחת עליה פונה לעזרה (בהנחה שההפקה לא היתה זאת שפנתה למשפחה), מישהו היה צריך להתעורר ולמתוח קו אדום.

למשפחה הזאת אפשר היה להושיט עזרה בלי לשדר. אפשר היה להסביר לה עד כמה החשיפה עשויה לפגוע, עד כמה שידור מול כל האומה עלול לפתוח מחדש את כל הפצעים. זה נכון במיוחד במקרה של משפחת אנגל, ששיתפה פורום באינטרנט ברגעיו האחרונים של הבן, שסיפורה פורסם בכתבת שער במוסף הארץ ושהוציאה ספר בשם "מכתבים לרותם". הרמז היחיד לכך שהתוכנית שלפנינו היא עוד חוליה בצורך של ההורים לשתף את העולם באסונם מופיע כששער המוסף הממוסגר צץ לשניה. סוגיית התועלת שבשיתוף - להם ולילדיהם - לא עולה כלל בפרק הכפול, שהרי סופר נני לא יכולה לחתור תחת עצמה. אם כל הניסיונות של האנגלים לפתוח את לבם השבור בפני זרים לא הביאו לאיחוי הרסיסים, אולי מישהו היה צריך לקחת אחריות ולשכנע אותם להתכנס, יחד עם פסיכולוג או כל איש מקצוע אחר, ב-ד' אמותיהם.

אלא שהפיתוי של דליות וצוותה היה גדול מדי. תוכניות מכל הז'אנרים נוהגות לשבור מדי פעם שגרה ולחרוג מהשבלונות המוכרות כדי להתרענן ולרענן את הצופים. אחרי שצפינו כבר בכל המשפחות הלא מתפקדות בארץ, אצל דליות ואצל מתחריה, קשה לזעזע או לרגש אותנו. היה ברור שאובדן ילד ימשוך אותנו כמגנט, מכל הסיבות הלא נכונות: כדי לבכות קצת, לגלות אמפתיה לזרים ולחוש למשך שעה וחצי שאנחנו אנשים טובים ורגישים יותר; כדי להציץ בחיים של אחרים, טראגיים ככל שיהיו; כדי להבין עד כמה העולם אכזר, אך לעשות זאת ממרחק ביטחון של מסך פלזמה; כדי להתמודד עם החששות הכי קשים לגבי ילדיך שלך, אבל לשמוח שהם עדיין לצדך. לא היה לנו סיכוי לעמוד בפני הפרומואים סוחטי הדמעות, שבהם האב בוכה כשהוא רוחץ את ילדיו באמבטיה. תעשיית הטלוויזיה בנויה על רפלקסים פבלוביים, אבל אין כל סיבה שמשפחה במצוקה כה קשה תהיה קורבן ליצרים הפתטיים שלנו.

המוות שדליות ממליצה להורים להשתחרר ממנו, הוא בדיוק זה שקידם את תוכניתה. משפחת אנגל עם מיכל דליות (צילום: יח"צ, פסטיבל הקולנוע ירושלים)

מקדש חדש הוקם

הפרדוקס הגדול ביותר הוא שהתמקדות הפרק ברותם אנגל ז"ל חותרת תחת התהליך שעברה משפחתו בתוכנית. לאורך כל התוכנית ביקשה דליות מההורים להשתחרר מצלו ולשחרר אותו. רק שמותו היה זה שקידם את התוכנית, הוא מופיע בה בקטעי וידאו פעם אחר פעם והדקות האחרונות מוקדשות לשיר שכתבה לזכרו דנה ברגר. אקורד הסיום הצורם במיוחד הוא הג'ירפה – החיה שרותם כל כך אהב – שדליות מניחה על קברו אחרי שהיא עוזבת את בית המשפחה. המקדש לזכרו בחדרו אמנם התפרק, אבל אחד חדש הוקם – בפריים טיים של ערוץ 2. הלוואי שאני טועה, והשידור הזה יעשה רק טוב למשפחה האמיצה. גם אם כך יהיה, לאף אחד לא הייתה זכות מוסרית להסתכן בתוצאה ההפוכה.

"סופר נני", ימי רביעי, 21:00, ערוץ 2, קשת

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully