פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קיר טיפוס

      קחו שתיים מהיצירות של אוהד נהרין, תנו לו לאחד ביניהן ומה תקבלו? "קיר/זינה", ערב שאפתני שחוזר אחורה כדי לקחת את המחול קדימה

      קיר טיפוס

      (צילום: יח"צ)

      "קיר/זינה", היצירה החדשה של אוהד נהרין, היא סוג של מנהרת זמן אמנותית שמחזירה אותנו 20 שנה אחורה, היישר ל"קיר" – יצירת הביכורים של הכוריאוגרף, שהפכה אותו לאחד היוצרים המוערכים ביותר בתחום המחול וגם הגדירה מחדש את בת שבע.

      שני עשורים לאחר שהתמנה לתפקיד המנהל האמנותי של בת שבע, החליט נהרין לקחת את "קיר" ולאחד אותה עם יצירה נושנה אחרת, "זינה", שהועלתה לראשונה ב-1995. יש מי שיטען כי נהרין שוב לוקח יצירות מעברו, מוריד מהן את האבק ומעלה אותם כחדשות, אבל הטענה הזו דומה לאמירה שמנשה קדישמן שוב צייר כבשה.

      בניגוד לספרים ולסרטים, שאותם נהוג לקרוא או לראות כמה פעמים, הופעות מחול הן יצירות חד פעמיות. רוב יצירות המחול בארץ אינן מוצגות מספר רב של פעמים, ובמקרה שהתמזל מזלם של היוצר או הלהקה ויש באפשרותם להעלות את היצירה שוב, זה ככל הנראה יהיה מול קהל חדש. בארץ כמעט ואף פעם לא הולכים לראות אותה הופעת מחול יותר מפעם אחת, ולכן "קיר/זינה" כל כך חריגה בנוף המקומי.

      אוהד נהרין ולהקת בת שבע חוזרים ל"קיר" אחרי 20 שנה (מערכת וואלה! NEWS , ענבל מרמרי)
      האם נהרין מוריד אבק מיצירות נושנות? מתוך החזרות למופע (צילום: ענבל מרמרי)

      למעשה, נהרין מכריח אותנו להתבונן במשהו "ישן" ולראות כמה הוא התחדש וכמה הוא שונה לעומת היצירות הקודמות שמהן הוא מורכב. החומרים אולי ברובם אותם חומרים, אך העיבוד והעריכה שונים, וגם כמה ניואנסים קטנים השתנו. בשנים האחרונות נהרין חוקר ביצירותיו את התנועה עצמה, והפעם הוא משתף גם את הקהל במחקר הזה.

      בפתיחת היצירה, נכנס לאיטו לקדמת הבמה אחד הרקדנים, כשהוא לבוש בחליפה ומפעיל רעשן ענק. החלל מחולק לשניים - הרעשן ואחת הרקדניות, שמתקרבת באיטיות לעברו מצד אחד, ומנגד שאר רקדני הלהקה, שנעים על הבמה באי שקט. כולם חולקים אותו חלל והדבר יוצר ניגודיות חזקה בין התנועה התזזיתית של שאר הרקדנים לבין הרכות של הרקדנית ובן זוגה, שבתנועה שקטה ומונוטונית מייצר את הרעש.

      העין, באופן טבעי, נעה בתחילה לכיוון הרקדנים שרצים וחותכים את הבמה לכל כיוון. אבל לאחר שמתרגלים לכך, העין נמשכת דווקא לדואט שבין הרקדן בחליפה שמפעיל את הרעשן לבין הרקדנית שרוקדת באיטיות לעברו. המתח נבנה ככל שהמרחק ביניהם מתקצר, ואז הוא מתפרק בבת אחת ברגע שהיא אוחזת ברעשן. ברגע זה הכל נעצר – הרעש והתנועה של כולם.

      אוהד נהרין ולהקת בת שבע חוזרים ל"קיר" אחרי 20 שנה (מערכת וואלה! NEWS , ענבל מרמרי)
      נהרין חוקר את התנועה ומזמין את הקהל להשתתף במחקר. מתוך החזרות למופע (צילום: ענבל מרמרי)

      הניגודיות הזו, והמשחק שנהרין עושה בין המוזיקה לתנועה, הם מוטיב שחוזר על עצמו. בקטע נוסף נמצאים על הבמה כעשרה רקדנים, וברקע נשמעים המוזיקה (ובעיקר הקללות) של אייס טי ואייס קיוב. חלק מהרקדנים נעים עם המוזיקה, כשהקצב והתנועה מתפרצים מהאגן באבחות מהירות ובזוויות חדות, ואילו כחמישה רקדנים נוספים זזים מעל המוזיקה באיטיות מהפנטת.

      בקטע נוסף עובר צלם וידאו בין הרקדנים ומקרין את פרצופם הקפוא על מסך ענק שמאחוריהם, כשעל הבמה נמשך הריקוד של חבריהם. נהרין מוריד ומעלה מסיכות, ואת הרקדנים על המסך הוא מחליף באנשים מהקהל. הצלם מכוון את המצלמה לעבר היושבים באולם והם הופכים להיות מושא הריקוד. וכך, נהרין משתעשע שוב ושוב עם צופיו.

      אוהד נהרין (ענבל מרמרי)
      משתעשע שוב ושוב עם צופיו. נהרין (צילום: ענבל מרמרי)

      בכלל, אפשר לומר כי הומור הוא חלק חשוב ביצירה של הכוריאוגרף. בקטע נוסף מציב אחד הרקדנים גרמופון על הבמה ובמשך כשתי דקות נשמע קולה המהדהד של לילית נגר, ששרה את "אל תיקח הכל ללב". אולי ההחלטה נובעת גם מאילוצים טכניים לקראת הקטע הבא. בכל מקרה, הבחירה של השיר ואלומת האור שמכוונת לעבר התקליט המסתובב מספקים אתנחתא קומית ואוויר לנשימה לפני הקטע החזק ביותר ביצירה – "אחד מי יודע".

      "אחד מי יודע", שנוצר לפני עשרים שנה, הוא אולי הקטע המזוהה ביותר עם נהרין, והוא חוזר גם כאן לצליליהם של להקת נקמת הטרקטור. הקטע, ששולב גם ביצירות נוספות של נהרין, מוכר אפילו למי שלא ראה יצירת מחול מימיו. אמנם הוא לא מפתיע כפי שהיה בפעם הראשונה שבה הוצג, אך הוא מהפנט גם בפעם המי יודע כמה שרואים אותו.

      לפני עשרים שנה היו חברי להקת נקמת הטרקטור על הבמה יחד עם הרקדנים. כיום, קולו של סולן הלהקה אבי בללי עדיין רועם באולם, אבל הוא עצמו יושב הרחק בקהל, אי שם בשורה שלוש עשרה, ומתבונן מהשורה הראשונה בזווית שכזו על היצירה שהיה לו חלק נכבד בה. "האמת שזו הפעם הראשונה שאני רואה את זה. עברו 20 שנה, אז החלטתי לבוא ולראות. זה השתנה, רואים איך זה נהיה בשל יותר, מהוקצע יותר. בעבר זה היה יותר גס ומחוספס וגם לכך יש את היופי שלו. צריך להבין שאנחנו שנינו (אבי בללי ואוהד נהרין, ת.ג) היינו בתחילת דרכנו, היינו עסוקים בחיפוש של עשייה סביב הישראליות".

      אוהד נהרין ולהקת בת שבע חוזרים ל"קיר" אחרי 20 שנה (מערכת וואלה! NEWS , ענבל מרמרי)
      יותר משעה של קטעי מחול בלתי נשכחים. מתוך החזרות למופע (צילום: ענבל מרמרי)

      החיפוש של העשייה נמשך בבת שבע, ועבור נהרין התוצר המובהק ביותר הוא אולי ה"גאגא", שפת התנועה שפיתח. טכניקת הגאגא, שטרם הפציעה כאשר נוצרו הקטעים במקור, מורגשת בתנועה של הרקדנים בעיקר בקטעים בהם הם נדרשים "לאבד שליטה" על גופם, לזרוק איברים לחלל ומיד לאחר מכן לכנס אותם לתנועה ברורה ומכוונת. הביצוע של הרקדנים, שחלקם אפילו לא נולדו כשהקטעים המקוריים נוצרו, בוהק ומרשים.

      נהרין גם ממשיך לחפש כיצד לשמור על החיות של יצירות עבר וכיצד להעניק להן זווית אחרת, וכדבריו לפני הצגת הבכורה- "הזמן שבו נוצרה העבודה אינו משמעותי. הרעננות אינה תלויית גיל, וכך גם התהליך".

      בסיכומו של התהליך חסר הגיל שעליו מדבר נהרין, נוצר חיבור של שתי יצירות שלמות. התוצאה הסופית של החיבור הזה, לאחר העריכה והקיצוצים ההכרחיים, הוא ערב דחוס בתנועה, שמספק יותר משעה של קטעי מחול בלתי נשכחים. בסיומה של השעה זו יוצאים מהאולם ומגלים שלמרות הכול יכולת ההכלה גם היא מוגבלת, וכמה קטעים בכל זאת נעלמו, לפחות עד הפעם הבאה.