יותר אבל כואב

    באלבומו החדש, "אהבה על תנאי", חוזר יהודה פוליקר להיות יוצר אמיץ שלא מפחד לחשוף את פחדיו העמוקים ביותר. זה בדיוק מה שהופך את האלבום לטוב ביותר שלו ב-20 השנים האחרונות

    עינב שיף

    מכל ההגדרות, קצת מצחיק לבחור כעת דווקא ב"אמיץ" כדי להגדיר את יהודה פוליקר. אחרי הכל, זה נראה מובן מאליו לכנות בתואר הזה את המוזיקאי שעומד מאחורי "אפר ואבק", לא רק האלבום הטוב ביותר שיצא בישראל אלא גם זה ששבר קשר שתיקה של שני דורות בנושא השואה. אבל צריך לזכור כי פוליקר יכול היה לשייט על הטייס האוטומטי שבו הוא נמצא מאז "הילד שבך", שיצא כבר לפני 15 שנה. הוא יכול היה להוציא אלבומים בינוניים, לבצע שירים משלו ושל אחרים, להרים עוד חלטורה יוונית, להופיע בפני עוד ועד עובדים, להניח שוב לתקשורת לעסוק בחייו הפרטיים, ואז לספור את הכסף ביום השואה. לא זו בלבד שהוא היה יכול לפעול כך אלא שגם היו מבינים אותו. הרי לפוליקר, בניגוד לטרחנים-כוכבים בעיני עצמם, יש מה להפסיד.

    "אהבה על תנאי", אלבומו החדש של פוליקר, הוא לא הטוב ביותר של הזמר מהסיבה הפשוטה שאף אחד לא מוציא "אפר ואבק" פעמיים. עם זאת, הוא כן אלבום שחרור גדול ומרגש ומעל לכל היצירה הטובה ביותר של פוליקר מאז "פחות אבל כואב" (1990). האלבום נפתח בשני שירים משלימים. הראשון שבהם, שעל שמו נקרא האלבום, הוא הכרזת מלחמה על הבינוניות והאפרוריות של החיים, והקול הצרוד-צורב של פוליקר לא משאיר בו מקום לתהיות לגבי הכנות של כותבו. השיר השני הוא "יום עצמאות", הכרזת העצמאות של פוליקר, שיר שבמקור נכתב על הגעתו לתל אביב, אבל נראה רלוונטי מתמיד על רקע האלבום השלם. הרגע שבו פוליקר צועק "והיא אומרת יוד?קו!/יום עצמאות שמח!" הוא מסוג הרגעים הקתרזיסיים שבקצה האחד שלהם נמצא אמן ותיק, שהפנים כי אם לא ידבר עכשיו הוא יגמגם לעד, ובקצהו האחר נמצא נער שמבין שהמוזיקה הישראלית יכולה להיות המקום העצמאי ביותר בארץ אוכלת יושביה.

    טוב לדעת (מקודם)

    בשל ביקוש גובר לטיפול יעיל בכאבים: בי-קיור לייזר במבצע מיוחד

    לכתבה המלאה
    עטיפת האלבום

    ההמשך אחיד ברמתו ולא מכיל בשורות מוזיקליות מסעירות מהצד של פוליקר – רוק מסורתי, מעט יותר תוקפני מבעבר, ריחות יווניים כמובן וגם אותה כריזמה שהפכה את פוליקר, טרום השלטון הים-תיכוני במיינסטרים, לקונצנזוס ישראלי חוצה עדות ומעמדות. מובן כי השוני הבולט הוא חשיפתו של פוליקר ככותב שירים, לאחר שנים שבהן השתמש בעברית המופלאה של יעקב גלעד. כך, למעט ב"שלושה ימים" המצוין, גלעד אינו נוכח טקסטואלית באלבום (יש לו קרדיט בהפקה המוזיקלית, שאליה עוד נשוב) ושותפו הוותיק חתום ככותב כמעט על כל השירים. אמנם פוליקר לא הפך לאוהד פישוף, אבל זו הפעם הראשונה מאז "אפר ואבק" שאנו זוכים להגשים את הציפייה לאותה חושפנות מאופקת, כזו שתגלה מיהו האמן שעומד מולנו ומה יש לו להגיד על חייו שהם חיינו.

    כדוגמה לכך, אפשר להאזין לשני השירים שוודאי יעוררו עניין רב בקרב מי שחושבים כי חייו הפרטיים של פוליקר הם עניין ציבורי מהמעלה הראשונה: "אחי שלי" ו"צל הרים". בהם אנו שומעים שורות כמו "אומרים יש אהבה אחת/שאין לה צבע מין או דת...ואין בה פחד או בושה/אם זה גבר או אישה" ("אחי שלי"), וכמו "שכחנו מזמן איך לגעת, לדעת/איך להרגיש/ועכשיו אהבה בי נכנעת/ואתה שאדיש/איזה איש" ("צל הרים"). אלה שורות שפוליקר של 15 השנה האחרונות פשוט לא היה מסוגל להוציא מהפה שלו. גם השירים שעוסקים באבדנם הכואב של הוריו ("הרוח הנודדת", "אל תלכי עכשיו") מחלצים מפוליקר את האקסטרה רגש שהיה חסר באלבומיו הקודמים כדי שיוכל להתמודד עם המורשת הנצחית של "אפר ואבק". זו גם הנקודה שבה יש להחמיא – משהו נדיר למדי בשנים האחרונות – ללואי להב, שהוציא מפוליקר המבוגר ביצועים ווקאליים שלא התפשרו עם חלודת השנים, והפכו את הכאב לסאונד חם וקרוב שכמעט ואפשר לגעת בו.

    שנתיים עברו בין צאת "שלושה ימים", שבדיעבד בישר את תצוגת התכלית הזו של פוליקר, לבין צאת האלבום המלא. בשנתיים הללו, כמעט כל אייקון תרבות ישראלי בליגה של פוליקר הצליח להכזיב, ולסייע בכך להנצחת הבינוניות והעליבות של המוזיקה בישראל ביחס לעשור המסעיר שעבר על המוזיקה מעבר לים. סמיכות שחרורו של "אהבה על תנאי" לסיפור יציאת מצרים הופכת את יהודה פוליקר, שוב, לגיבור שאפשר לראות בו עמוד של אש, כזה שיאיר למוזיקאים צעירים יותר את הדרך. בזכות אלבום כמו זה, הם גם יוכלו לעשות בסגנונות חדשניים יותר מאלו של פוליקר, אבל כשהם ירצו לעשות זאת בעברית, הם יוכלו לנפנף ב"אהבה על תנאי" בלי להתבייש. אז יום עצמאות שמח, יוד?קו. הדמעות שלך הן המים של העתיד.

    יהודה פוליקר, "אהבה על תנאי" (הליקון)

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully