המצב שלכם חרא, איבדתם את הבית, מכרתם את האוטו, אין לכם עבודה, האישה נפנפה אתכם והבת הגדולה עזבה את הקן לטובת קריירה בבית זונות. כדור אקדח, חבל תלייה, קפיצה מקומה חמישית או גלולת ציאניד חוצצים ביניכם לבין פרידה נצחית מתלאותיו של העולם הזה. פתרון זה ישמש במובן מסוים גם כלי לנקמה ויותיר את כל המלעיזים עם התהייה היכן טעו בקשר אליכם. הו, כמה שאתם חסרים פתאום.
נשמע די מפתה, רק שהחיים הם משחק סכום אפס ולעולם אין בהם מפסיד בלי מנצח, גם במקרה של התאבדות. על כל אחד שתחסרו לו, יש מי שישמח על כך שהלכתם, שיהיה בטוח שמותכם הוא מתת אל ונועד רק בשביל לעשות אותו מאושר יותר. נשמע הזוי? לא בעיני ניקולאי ארדמן, שביצע מעשה שכשלעצמו נראה כמו קפיצה ממגדל גבוה כשהשלים ב-1928 את כתיבת המחזה "המתאבד".
מה כל כך מיוחד ב"המתאבד"? אולי העובדה שרצה הגורל, ובדיוק בשנה שבה היה אמור לעלות לראשונה הצליח סטאלין לגלח מצמרת השלטון הרוסית את כל אויביו ולהנחיל משטר דיקטטורי נוקשה ורצחני. שני תיאטראות גדולים רצו להעלות את ההצגה והתקפלו, אחד מהם ממש לפני הפרמיירה. היתה להם סיבה טובה. ב"המתאבד", שעלתה לאחרונה מחדש באנסמבל הרצליה בבימויו של אורי פסטר, ירה ארדמן בלי בושה חצים חדים לעבר צמרת השלטון הרוסית באמצעות פארסה עבה ונוקבת. סמיון סמיונוביץ' (איצ'ו אביטל) הוא מובטל קשה יום שסובל מהצקותיה של אשתו מ?ש?ה (אודליה סגל-מיכאל) ושל חמותו סרפימה (ליאת גורן). הוא מבקש לנגן בטו?ב??ה לפרנסתו, ולאחר שמשיגים לו אחת הוא מבין שגם משם לא תצמח הישועה ומאיים בהתאבדות. באמצעות שכנו קלבושקין (יואב הייט), מפזר סמיון את השמועה, מה שמושך אליו כל מיני נשמות טובות, שמציעות בצע כסף עבור מותו והופכות את ההתאבדות הצפויה לעסק כלכלי מעניין.
לאביטל יש את כל הכלים להיות המתאבד הקלאסי. הוא מסוגל להשרות תחושה של בלבול וחוסר אונים ולעטות על עצמו את פני הכלב התועה שבעליו זרק אותו באמצע היער. אבל איכשהו יש תחושה שאביטל לא ממצה את המקסימום מתנאי הפתיחה המצוינים שלו, ולמרות חביבותו הנצחית, הוא לא גורם לקהל להתאהב בו אפילו בתפקיד האנדרדוג התפור עליו. הייט עושה מה שמצופה ממנו, לא מעבר לכך, ויורם יוספברג יעיל ומשעשע בתפקיד אריסטרך, אינטלקטואל מטעם השלטון, המפעיל את לחציו על סמיון לעשות את זה כבר ומסביר את התועלת האמיתית בהתאבדות: זקירת האצבע כלפי מי שהוביל אותך לביצוע המעשה ("החיים בלתי אפשריים, אבל חייבים להאשים בזה מישהו").
הנוסח העברי של שמעון בוזגלו ברור ומשווה להצגה נופך עדכני, וגם המוזיקה של אורי וידיסלבסקי מולבשת היטב על השירים הסימפטיים. אבל בנוסף לנקודות שצוינו, ב"המתאבד" יש לא מעט נקודות תורפה שמונעות ממנו להפוך לבילוי מרנין ולהצגה בכיף. ההתלהבות והתזזיתיות על הבמה נראות לעתים קרובות תלושות קונטקסט, במיוחד מצד גורן וסגל-מיכאל, שהדינמיקה בדיאלוגים הקולניים שלהן כאם ובת רחוקה מלהיות מושלמת.
כל אחד רוצה שתמות למענו, כשאתה חי אתה סתם עוד אחד, אולם במותך תזכה להוקרת נצח. זו השקפה מעניינת שניתן להשליך ממנה על כל האנושות, ובה גם מדינת ישראל. הרי מתי אנחנו סופרים וזוכרים את החיילים שלנו? רק כשהם מתים. ארדמן עצמו עשה בהצגה קשר ברור בין יציאה למלחמה להתאבדות, וזו עוד אחת מהסיבות שבגינן סטאלין שלח אותו בשנות ה-30 לגלות בסיביר: הוא פשוט לא יכול היה לסבול את נעיצת השיניים של המחזאי החצוף בשלטון הסובייטי. כך, למשל, העיתונאי יגור (אסף סולומון) נועץ פגיון באידיאולוגיה הסטליניסטית כשהוא אומר "בעידן הסוציאליזם לא יהיו נשים. גם גברים לא יהיו. אז מה יהיה? המונים". קריצה נוספת לכיוון הרודן באה מתוך הגיגיו של סמיון: "אני יכול לעשות מה שאני רוצה כי אני עומד למות. בפעם הראשונה בחיים שלי אני מרגיש דיקטטור".
קשה להתעלם מחשיבותו של "המתאבד" כמחזה שמייצג חשיבה נון-קונפורמיסטית וייחודית, שצמחה מתוך חברה כנועה הנתונה למרותו של רודן אכזר. אלא שזה לא בהכרח מספיק כדי לגרור אתכם להצגה עם ניצוצות בודדים בלבד ושמתקשה מאוד להתרומם במשך תשעים דקות.