צל של עצמו

קשה לצאת בשלום מעיבודים קולנועיים לספרים: במקרה שקולנוען מביא אל הבד רומן באיכות גבוהה, סביר להניח כי הוא ייאלץ להקריב ממדים מהותיים שהיו קיימים במקור. לעומת זאת, במקרה שבמאי מבקש לעבד ספר ברמה בינונית עד נמוכה, יהיה לו ככל הנראה קשה להתגבר על הכשלים שהתגלו בו מלכתחילה (למעט במקרים נדירים, כמו "הסנדק").

בעיה זו נכונה בעיקר לגבי עיבודים של התופעה החדשה יחסית הידועה כ"ספרי טיסה". אותם רבי מכר נכתבו מלכתחילה אך ורק כדי להעביר בנעימים את זמנם של הקוראים, כך שקולנוען המבסס עליהם את סרטו משול לאדם הבונה את ביתו בשיטת פל-קל.

אבירי ספרי הטיסה הם הרלן קובן ודן בראון, ובשנים האחרונות יכולנו לראות איך משקל הנוצה של השניים קורס במסך הגדול. כך למשל, "אל תגלה", שביים גיום קאנה על פי קובן, ו"מלאכים ושדים", שביים רון הווארד על פי בראון, היו עשויים ללא דופי, אבל לא היה די במיומנות הקולנועית של יוצריהם כדי להפוך אותם לסרטים משכנעים.

למרות זאת, הוליווד ממשיכה ביתר שאת להישען על הכרעיים של הספרים הללו, וזאת משלוש סיבות: הפוטנציאל המסחרי שבקהל השבוי שלהם; העובדה שהם חוסכים את הצורך להמר על תסריטים מקוריים; והאמונה שאם הם כל כך הצליחו, בכל זאת יש בהם משהו. בהתאם לכך, מגיע אלינו השבוע "סופר הצללים", העיבוד של רומן פולנסקי לרב המכר של רוברט האריס. החיבור בין במאי בשיעור הקומה של פולנסקי והמותחן בפרוטה של האריס משול להצנחתו של אלכס פרגוסון למשרת מאמן נבחרת ישראל, אבל גם הקולנוען המהולל וצוות השחקנים המכובד שגייס למשימה אינם מצליחים להוציא מים מן הסלע.

יותר מכך, אפשר אף לומר כי סרט זה מסמל את כל הסדקים השגרתיים בספרי הטיסה ובעיבודים להם. לדוגמה, אחת הבעיות של הספרים המדוברים היא שהם שואבים השראה סנסציונית מכותרת העיתונים. "סופר הצללים", למשל, מציג את סיפורו של צעיר הנשכר לכתוב את האוטוביוגרפיה של ראש ממשלת בריטניה לשעבר. אותו מדינאי היה פעם התקווה הגדולה של ארצו, אך נאלץ לעזוב את הבמה הציבורית בבושת פנים לאחר שעירב את עצמו ואת צבאו בסקנדלים מזרח תיכוניים. בספר ובסרט קוראים לו אדם לאנג, אבל לכולם ברור שיש לנו עסק עם טוני בלייר.

הקבלה זו, שגם במקור היתה מעודנת בערך כמו המחזות של שמואל הספרי, נהיית שקופה עד כדי מבוכה בסרט. הדבר קורה מפני שאת לאנג מגלם פירס ברוסנן, שמחקה במאמץ יתר את הכריזמה השרמנטית של בלייר, וגם מפני שהמצלמה של פולנסקי לוקחת את האמירות האקטואליות, שמה אותן על כפית ומאביסה בה את הצופים שוב ושוב. הקולנוע הצליח בעבר למתוח ביקורת פוליטית, אך הוא תמיד עשה זאת באמצעים אלגוריים. לעומת זאת, ב"סופר הצללים" המשל והנמשל הם שני צדדים של אותו דף.

בעיה נוספת של ספרי הטיסה היא שהם מציבים את גיבוריהם במעמדים בלתי סבירים ומוליכים אותם הלאה בצורה חסרת היגיון. על הנייר זה עובד איכשהו, גם מפני שכל מה שחשוב במקרים הללו הוא כי הכתוב יהיה קריא, וגם מפני שקשה להבין כמה משהו מגוחך עד שאנו רואים אותו בעיניים. לעומת זאת, ההמחשה הוויזואלית של הסיטואציות ושל הפיתולים העלילתיים הללו חושפת אותם במערומיהם המופרכים. לפיכך, מרגע שסופר הצללים (יואן מקגרגור) תוחב את אפו שלא בטובתו בתוך הקנוניות של הפוליטיקאי המפוקפק, נפתח לו מצעד איוולת.

הקצב של תהלוכת הכסילות הזו מתגבר בהתאם לשימוש המסורתי של הקולנוע בתקריבים ובאפקטים דרמטיים כדי להדגיש רגעי שיא וכן בהתאם לצורך שלו להשתמש במשפטי מחץ כדי לדלג מסצינה אחת לאחרת. כל זה לא היה מפריע אם היו שיאים ברגעי השיא ולו היה מחץ במשפטי המחץ, אבל בחומר הגלם שסיפק האריס לפולנסקי, דמויות המשנה הן קריקטורות, הדיאלוגים לא אמינים, התעלומות נפתרות בדרך שלא תעלה על הדעת והניסיון לעגן את כל זה בהקשר מציאותי שטחי וילדותי.

אם כך, פולנסקי צולל לתוך כל המהמורות שהאריס הציב בפניו, והוא אף מגדיל לחפור לעצמו כמה בורות משלו. כך, למשל, מעניק הבמאי לסרט לוק של מותחן סוג ב' משנות השמונים, וגם מצלם אותו משום מה במתחמים דחוסים ועכורים, המזכירים את שכיות החמדה המזרח אירופאיות שבהן מצולמים הזבלונים בהפקתם של אבי לרנר ודני דימבורט. בכלל, הדיון השרירותי בנושאים שערורייתיים גורם ל"סופר הצללים" להיראות לעתים כמו "קו 300" של האחים ברבש. אפשר רק לברך על כך שפולנסקי לא הזעיק את אלון אבוטבול לגלם סוכן מוסד המעורב במזימות הבריטיות.

מכל הדברים הללו עולה שאלה אחת – איך זה קרה לפולנסקי, ללא ספק אחד הקולנוענים המוערכים בימינו? התשובה לכך כפולה: ראשית, למרות מעמדו הרם, פולנסקי כבר ביים שורה ארוכה של יצירות תמוהות, ובראשן סרט בשם "What?" שהתגובה לו בזמנו היתה "וואט דה פאק?". שנית, יש להניח כי פולנסקי קשר עצמו בפרויקט שכזה מכיוון שגילה עניין בדמותו של הפוליטיקאי הנרדף. אחרי הכל, דמויות נרדפות משכו אותו מאז ומעולם (ראו ערך "הדייר"), והן מן הסתם מרתקות אותו פי כמה כשהוא נתון במעצר בית בשוויץ ונלחם נגד הסגרתו לארצות הברית בעוון העבירות המיניות שביצע לכאורה לפני שלושה עשורים.

אך פולנסקי אינו מצליח להעניק טאץ' אישי ל"סופר הצללים" – לא ברמה הפסיכולוגית ולא במישור הקולנועי. הסייג היחיד מגיע בפינאלה, שבה בורא פולנסקי רגע מסחרר אחד, כמעט היצ'קוקיאני בהיקפו. אך בדיוק כשם שאיש לא שופט את בלייר בהתאם לשנת כהונתו הראשונה, כך גם אין טעם להעריך את "סופר הצללים" לפי השניות האחרונות שלו, וכל מה שקדם להן מטיל על הסרט צל כבד.

למעשה, הערך היחיד של הסרט (והוא היה קיים כבר בספר) הוא אנתרופולוגי – ההתרה של "סופר הצללים" מגלה לנו באיזו מידה משוכנעים חלקים נרחבים בציבור הבריטי כי בלייר היה בובה על חוט של בוש, ועד כמה הם יראים מהכוח של בני בריתם מעבר לים ובזים למערכת הערכים שלהם. ההתבטאויות של חגי בן ארצי נגד ברק אובמה הן עוד כלום לעומת המסר האנטי-אמריקאי של סרט זה, שמגיע לאקרנים רגע לפני הבחירות הכלליות באי הבריטי. הבוחרים ודאי יבקשו כי ראש הממשלה החדש יתנתק מהאימפריה שמעבר לים, פולנסקי אולי יקווה שהוא יעזור לו לצאת לחופשי, ולכל צופי הקולנוע למודי הסבל מן העיבודים העכשוויים לספרי הטיסה יש כרגע רק משאלה אחת – אלוהים, רק שהוליווד לא תשמע על רם אורן.