פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ג'ון דו

      "נער משום מקום" בודק כיצד הפך ג'ון לנון מגימנזיסט לחיפושית, אבל התוצאה כה סתמית שנראה כי הוא עוסק במוזיקאי אלמוני. אבנר שביט אלינור ריגבי

      "אמא, היה לך אותי, אבל לא היה לי אותך", זימר ג'ון לנון ב"Mother", השיר הראשון באלבום הסולו הראשון שלו, ואם הוא עצמו חשף בפנינו את הפצע הפתוח, היה זה מתבקש כי התרבות הפופולרית תבקש לחפור בו. למעשה, אפשר רק להתפלא שהקולנוע התאפק עד כה מלעשות זאת, אבל עתה, 40 שנה לאחר יציאת האלבום הנ"ל ו-30 שנה לאחר רציחתו של לנון, הרימה האמנית הבריטית סם טיילור-ווד את הכפפה. וכך, "נער משום מקום", הסרט הראשון שביימה, עוסק בימים שהמוזיקאי עוד היה נער ולא חיפושית, ומנסה להבין למה כתב את מה שכתב על אמו. לאור הפתיחות של לנון עצמו, קשה להאשים את טיילור-ווד בחטטנות או בסנסציוניות, ובכל זאת התוצאה הסופית נראית מיותרת לחלוטין.

      הסיבה לכך היא שטיילור-ווד מאכזבת כמעט בכל חזית. ראשית, לאור העובדה שהיוצרת ידועה כאחת האמניות המקוריות באי הבריטי, אפשר היה לצפות לגלות בסרט איזושהי שפה מאתגרת. אחרי הכל, אמנים עכשוויים רבים, ובהם ג'וליאן שנאבל ("הפרפר ופעמון הצלילה") וסטיב מקווין ("רעב"), כבר ביצעו בהצלחה את המעבר מהעולם הפלסטי למסך הגדול, והביאו עמם לקולנוע חזון ייחודי. לעומת זאת, טיילור-ווד מעצבת את "נער משום מקום" כמעין דרמת טלוויזיה שגרתית של הבי.בי.סי. היא טובעת בשיממון הפרברי שבו גדל לנון במקום לחשוף את הצדדים הנסתרים שלו או לתאר את העולם המופלא שהוא ברא מתוכו. אין זה מוגזם לצפות לשאר רוח מסרט העוסק באיש שביקש מאיתנו "לדמיין", אבל אין בו ולו טיפת דמיון.

      הפגם השני בסרט הוא המבנה העלילתי שלו. התבגרותו של לנון ידעה טלטלות משפחתיות רבות, והוא עבר בין ידיהן של אמו המעורערת בנפשה ושל דודתו הקרירה. טיילור-ווד מתפתה לדלג בין טלטלה אחת לאחרת, כאילו שהיא מבקשת בסך הכל לסמן וי על כל תקרית ותקרית בצעירותו של המוזיקאי. כך היא מונעת מן הקונפליקטים שבפניהם הוא ניצב להתפתח ובולמת את העוצמה הרגשית של רגעי הדרמה. הפזיזות של הבמאית גם אינה מניחה מקום לפרשנות לגבי ההשלכות שהיו לאירועים על נשמתו של לנון, בטווח הקצר והארוך.

      מתוך הסרט נער משום מקום (יח"צ)
      כרגיל, בהכל אמא אשמה. מתוך "נער משום מקום"

      היו דרכים מאתגרות יותר להציג את הסיפור הזה, והן ראויות ליוצר בסדר הגודל של לנון. ידוע, למשל, כי בשנות ה-30 לחייו עבר הזמר טיפול נפשי מורכב בטכניקת ה"פריימל סקרים", מה שסייע לו להתמודד בראשונה עם מכאובי נעוריו. טיילור-ווד היתה יכולה להשתמש בטיפול הזה כנקודת מוצא עלילתית, ולתאר דרכו כיצד לנון המבוגר משלים עם מה שעבר על לנון הצעיר. המהלך הזה עבד היטב ב"תמיסת שבעת האחוזים", הסיפור על הטיפול הפסיכואנליטי הפיקטיבי של שרלוק הולמס, והיה יכול להעמיק ולסגנן את "נער משום מקום", אבל טיילור-ווד העדיפה להתפשר על הפורמט הביוגרפי הבסיסי מכולם.

      בעיה נוספת היא שהבמאית אינה מלווה את הסרט בשירים של הביטלס או של לנון אלא בעיקר בפזמונים שהנ"ל שמע בצעירותו. בכך היא חוזרת על השגיאה של אנג לי, שגזל מ"לקחת את וודסטוק" את הפנינים שנוגנו בפסטיבל עצמו. בשני המקרים, היוצרים הסבירו כי בחרו לעשות כך בניסיון לתאר נאמנה כיצד נשמעה ההיסטוריה לפני שהשתנתה לגמרי. זו בחירה לגיטימית ואולי אף אמיצה, אבל היא יוצרת תסכול רב על כך שאנו רואים את לנון בלי לשמוע אותו.

      נער משום מקום (יח"צ)
      במאית הסרט יכולה להיות אמא של השחקן הראשי, אבל עכשיו הם אייטם. מתוך "נער משום מקום"

      יותר מכל, "נער משום מקום" לא מצליח להגיע לשום מקום בגלל שהוא אינו משכיל לקשור בצורה משכנעת בין ייסורי לנון הצעיר והתפתחותו האמנותית. טיילור-ווד אולי משחזרת בדקדוק את מה שאירע, אבל היא לא משכילה להבין איך ולמה זה קרה. כך, למשל, היא לא מהרהרת אפילו באחת השאלות המסקרנות בהיסטוריה של התרבות הפופולרית – איך יכול להיות שדווקא בפרבר אפרורי של ליברפול צמח גאון שכזה, וכיצד זה שבסמוך לביתו גדל עילוי גדול לא פחות, פול מקרטני שמו?

      לאור כל זה, נראית הדרמה הביוגרפית הזו כמעין מסכת על חייו של אדם שיכול להיות ג'ון לנון באותה מידה שהוא יכול להיות ג'ון סמית או ג'ון דו. "אוי, איש משום מקום, אתה לא יודע מה אתה מפסיד", שרו הביטלס ב"Nowhere Man", השיר שאליו מתייחס שם הסרט, ובהתאם לזאת גם "נער משום מקום" הוא החמצה אחת גדולה. רק בדבר אחד פגעה טיילור-ווד, תרתי משמע: לתפקיד לנון היא ליהקה את אהרון ג'ונסון, אלמוני בן 19, והוא מפגין הופעה שובת לב ובעיקר אמינה. כפרס על כך זכה ג'ונסון בלבה של טיילור-ווד, ואף שהיא מבוגרת ממנו כמעט בחצי יובל, השניים כבר מאורסים ואף מצפים לילדם הראשון.

      כל זה נשמע כמו סיפור שיוליד יום אחד טיפולים פסיכולוגיים, שירים כאובים בשם "אמא" (או "סבתא") ומן הסתם גם סרטים ביוגרפיים, שאפשר רק לקוות כי יהיו טובים יותר מ"נער משום מקום".