לדפוק חתונה

    לאחר הצלחת "לאכול, להתפלל, לאהוב" נחפזה אליזבת גילברט לשחזר את ההישג ב"להתחתן", ספר מעיק שמדיף ניחוח של נצלנות מסחרית. דוד רוזנטל דורש גט

    ההצלחה מגיעה לפעמים מכיוונים בלתי צפויים. לאחר שכתבה כמה ספרים שזכו להערכה מהברנז'ה אבל לא ניפקו קבלות מבחינה מסחרית, תיעדה ב-2006 הסופרת והעיתונאית האמריקאית אליזבת גילברט את גירושיה. היא יצאה למסע, תרתי משמע, בן שלושה חלקים, שבמהלכו התמודדה עם הפרידה הקשה באמצעות שלוש פעולות: לאכול, להתפלל ולאהוב. כיוון שגירושים הם תמיד נושא חם, משום שרוחניות היא טרנד חזק ובגלל הדרך המקורית שבה בחרה גילברט להתמודד עם הנושא, זכה "לאכול, להתפלל, לאהוב" להצלחה אדירה בעולם המערבי, ואף עובד לסרט בכיכובה של ג'וליה רוברט שיעלה למסכים באוגוסט.

    גילברט עצמה לא צפתה את מימדי ההצלחה הזו, ובפתח הדבר לספרה החדש "להתחתן" (בתרגום קטיה בנוביץ') היא מסבירה במה היתה כרוכה כתיבתו של ספר ההמשך (עמוד 15): "אני לא יודעת איך לכתוב רב מכר אהוב לפי הזמנה... בגלל אינספור סיבות אישיות הספר שהייתי צריכה לכתוב היה בדיוק הספר הזה – עוד מאמר אוטוביוגרפי על מאמצי לחיות בשלום עם מוסד הנישואים המורכב מאין כמותו".

    בניגוד ל"לאכול, להתפלל, לאהוב", שבו היא סוגרת מעגל בחייה, בממואר הנוכחי מתארת גילברט התחלה חדשה. לאחר גירושיה היא התאהבה בפליפה, ברזילאי המבוגר ממנה ב-16 שנים. מאחר שהשניים נכוו קשות מחיי הזוגיות הממוסדת, הם נשבעו שלעולם לא יכניסו את עצמם שוב לכבלי מוסד הנישואים אלא יישארו מחויבים זה לזה ללא טבעת. אלא שאז נכנסה לתמונה רשות ההגירה האמריקאית, שמנעה מפליפה כניסה לארצות הברית ובעצם הציבה בפני השניים אופציה אחת לחיות יחד בארץ האפשרויות: להתחתן. השניים נאלצו לצאת למסע נדודים נוסף בדרום מזרח אסיה, שבמהלכו התמודדה גילברט עם פחדי הנישואין שלה, ותוך שיחות ועיונים בכתבים, במחקרים ובמאסות פילוסופיות, הגיעה לתובנות חדשות שאמורות לסייע לה בגיבוש ההחלטה.

    (תוכן מקודם)

    לא רק בזמן הקורונה: השירות הרפואי שעוזר לחולי לב

    בשיתוף שחל
    לכתבה המלאה

    מטרטר במוח כמו פטיש אוויר

    זה הזמן לחזור לדבריה של גילברט בפרולוג. היא אפילו לא ניסתה להסוות את העובדה שספר ההמשך נכתב לפי הזמנה (גם כדי למנף את הסרט החדש, מן הסתם), וכך זה גם נראה. "להתחתן" הוא ספר מאולץ ומעייף שמטרטר במוח כמו פטיש האוויר של בומבה צור ב"תעלת בלאומילך". לאחר פתיחה סימפטית שמתארת סיטואציה בעייתית וסבוכה, גילברט עוברת בעיקר למלחמת התשה עם הקורא, מלחמה שבה היא יוצאת מנצחת ככל שנוקפים הדפים. שוב הרוחניקיות האסייתית, שוב מונולוגים ארוכים שמהותם מסתכמת ב"תראו איך שאני מסוגלת לטייל, לקרוא ולכתוב המון באותו זמן". זה אולי (דגש על אולי) היה מוצלח בספר הקודם, אבל כשמלעיטים אותנו בעוד מאותו דבר, מומלץ להצטייד לפני כן בשקית הקאה.

    זה לא שב"להתחתן" אין אלמנטים חיוביים. גילברט מעלה סוגיות לא פשוטות ובדרך כלל משתדלת לא להגיע למסקנות נחרצות, מדיניות שנזקפת לזכותה. בעמודים 54-56 היא מתארת את נישואיהם של שכניה מקונטיקט, ארתור וליליאן ובסטר, שהתחתנו מכורח הפרגמטיזם, אויבו הגדול של הרגש, ונשארו יחד 60 שנה. ככלל, היא מטילה ספק רב בזוגיות שנמשכת לנצח (עמוד 99): "אולי אהבה וגירושים הולכים יחד... כמו כרכרה וסוס". היא מפריכה בנימוקים משכנעים כמה מיתוסים, ובהם הקביעה שמריבות הן הכרח להארכת חיי הזוגיות או שמעבר למגורים משותפים הוא שלב אקסיומטי לפני החתונה (סטטיסטית, וזה נבדק בכמה מחקרים, זוגות שעברו לגור יחד לאחר שהתחתנו מחזיקים מעמד זמן רב יותר).

    ועדיין, הנקודות החיוביות ב"להתחתן" הן טיפות הנעלמות בים האכזבה הגדול. זהו ספר מעיק, בעיקר משום שהוא מעביר מסר חריף של כתיבה לצורך מסחרי. הדמות שמצטיירת ממנו היא של סופרת שבעה וגרפומנית, שבעיקר מתמוגגת מכל מה שהיא כותבת. בהקשר זה, משעשעת הערת המתרגמת קטיה בנוביץ', שכאילו מתכתבת עם המחברת ומבינה לאיזה ברוך של מלל נכנסה, ומדוע זהו חטא גדול כל כך להפריע לכוכבת (עמוד 91): "תסלחו לי רגע. זאת נקודה חשובה ומורכבת כל כך, שהיא מצדיקה את הערת השוליים היחידה שהכנסתי לספר... רק רציתי להבהיר את זה. סליחה על ההפרעה, ותודה". אפילו היא יודעת שההצגה הזו כולה שייכת לאישה אחת. אין שום טענה לבנוביץ' או לתרגום המצוין שלה, פשוט יש דרך טובה יותר לא להפריע לגילברט: לא לקנות את ספרה.

    אליזבת גילברט, "להתחתן", תרגום: קטיה בנוביץ', 303 עמ' / כנרת-זמורה ביתן

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully